בתחילת הפרק דיברנו על כך שהאדם צריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלוקים אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו: כבוד מלכים חקור דבר והכל חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה.
על פי הנאמר לעיל אפשר לשאול שאלה גדולה ותמיהה עצומה, הרי אנחנו יודעים שעיקר הגדולה של הצדיקים הוא מידת הענווה שיש בהם, שהם שפלים ונמאסים בעיניהם ומחשיבים עצמם יותר קטנים אפילו מהפחות שבפחותים שבישראל, כמו שנאמר על משה רבינו "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". ואם כך, כיצד זה יתכן שדווקא על הצדיקים הגדולים במעלה מאוד כמו משה רבינו, האר"י, הבעל שם טוב, רבינו הקדוש ועוד צדיקים עצומים, דווקא עליהם קמים בני אדם וחוקרים אחר כבודם וחולקים עליהם, הרי רבינו אומר בפירוש שמי שרודף אחר הכבוד אזי אנשים חוקרים אחריו והרי אנו יודעים שצדיקים אלו היו בתכלית הענווה והשפלות ואם כך כיצד הייתה עליהם מחלוקת כל כך גדולה.
עוד נוסיף ונשאל, הרי אנו יודעים את אמירותיו הגדולות של רבינו הקדוש, סמכו על כוחי הגדול, אותי צריכים כל הצדיקים, אני רופא הנפשות, ניצחתי ואנצח. כמו כן רבי שמעון בר יוחאי שאמר שהוא יכול לפטור את כל העולם מן הדין. ואם הצדיק הוא בטל ומבוטל אליו יתברך ונמצא בתכלית השפלות והענווה, איך זה מסתדר עם העובדה שהוא מדבר דיבורים גבוהים כאלו שנשמעים כביכול הפך הענווה.
כדי להבין זאת, אנו צריכים להביא משל: משל למלך אחד שהיה שולט על מדינות רבות, פעם אחת שמע המלך שבאחת המדינות פרצה מגפה ויש בה הרבה חולים במצב קשה. מה עשה המלך, אמר לרופא האישי שלו שיארוז את חפציו וילך לאותה המדינה וינסה לרפא את החולים, רופא המלך נסע לאותה מדינה מצא לו בית להתאכסן בו ונשאר שם כשבוע ימים. לאחר שבוע ראה הרופא שאף חולה לא מגיע אליו ולא מבקש את עזרתו, מה עשה, ארז את חפציו וחזר למלך.
כשהגיע לארמון שאל אותו המלך אם הצליח במשימתו, אמר לו הרופא שהוא אכן הגיע אל המדינה והתיישב שם, אבל אף אחד לא בא אליו לקבל את עזרתו. קצף עליו המלך ואמר לו טיפש שכמוך, היית צריך להכריז בכל המדינה שאתה הרופא האישי של המלך ויש בידך את הכח ואת התרופות לעזור להם ולרפא אותם.
כך גם רבינו הקדוש, בוודאי שהוא נמצא בתכלית הענווה והשפלות שאין אחריה והוא בטל ומבוטל אל האין סוף ברוך הוא, אבל כל תכליתם של הצדיקים הגדולים וכל עבודתם בזה העולם הוא לקרב את נפשות ישראל להשם יתברך, לתת להם עצות ודרך בעבודת השם, לתקן ולרפאות את נפשם. אם כך, כדי שישראל ירצו להתקרב אליהם ולקבל מאיתם, צריכים עם ישראל להכיר בגדולתם ובכוחם הגדול, ואם הצדיק לא יכריז על עצמו שהוא רופא הנפשות וכולם צריכים אליו, כיצד ידעו ישראל מכוחו הגדול.
אם כן, צדיקים שאינם נמצאים במדרגת הצדיק יסוד עולם ועניינם הוא לא לתקן ולרפא את נפשות ישראל, יכולים לעבוד את השם יתברך בצנעה ובענווה ולהסתיר עצמם מזה מבני העולם. אבל הצדיק הגדול במעלה, שהוא בבחינת צדיק יסוד עולם, כל עניינו זה להביא את העולם לתיקונו ולקרב את ישראל לתכלית, על כן הוא מחויב להודיע מכוחו הגדול כדי שישראל ידעו מכוחו וגדולתו , ועל כן יש גם עליו מחלוקת גדולה, כי בני האדם חושבים בדעתם הפחותה שזה הצדיק מרבה את כבודו האישי ומתעסק עם אנשים פחותים במעלה, ואזי הם חולקים אחריו וחוקרים על כבודו, אבל האמת שהצדיק הגדול במעלה מוכן לסבול מחלוקות וביזיונות ושפיכות דמים הרבה, רק כדי לעזור לנפשות ישראל ולקרב אותם אליו יתברך, כי הוא יודע שזה עיקר שעשועיו ותענוגיו יתברך.