ווזה בחינת מילה, שצריך התינוק לסבול צער וכאב גדול בעת שחותכים ממנו הערלה, כי הערלה מחפה על הברית והיא בחינת זוהמת הנחש, שמשם נמשכים כל הפגמים הנאחזים בתאוות עולם הזה, שהם בחינת 'חיזו דהאי עלמא'. כי הערלה היא בחינת "עננין דמכסיין על עיינין" שהם בחינת הענן והחושך של תאוות עולם הזה והבליו, שמתגברים על העיניים שלא יכוונו הראות להסתכל על התכלית, רק להסתכל מהצד ח"ו על הבלי עולם הזה. ועל כן כשצריכים להעביר הערלה הזאת, צריכים לסבול צער וכאב גדול, שהוא בחינת צער וכאב המילה שסובל התינוק, כדי שע"י הצער והכאב הגדול הזה יסתום עיניו בחוזק גדול, כנראה בחוש, וע"י זה יהיה נכלל בתכלית, ע"י שסותם ועוצם עיניו בחזקה 'מחיזו דהאי עלמא'.
ועל כן מלין את התינוק ביום השמיני, אחר שעברו עליו שבעת ימים, שהם כנגד ז' ימי בראשית, שהם בחינת ז' ימי הבנין שבהם נברא העולם, שכולל כל הז' מידות, שבהם טוב ורע. כי יש ז' מידות בקדושה וכן להיפך כידוע, וכל התאוות וכל החמדות שהם 'חיזו דהאי עלמא' נמשכים מהז' מידות כידוע, שמשם אחיזת הערלה.
ועל כן אנו מוזהרים "עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך" ועוד "דע מה למעלה ממך עין רואה וכו'" שיכוון עיניו ועפעפיו להביט לנוכח ביושר על התכלית. וזה עיקר הניסיון של האדם הבעל בחירה, שבשביל זה בא לעולם, כי כל התורה תלויה בעיניים, כמו שנאמר "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו'" ורק בשביל זה בא האדם לעולם הזה, שהוא מלא הבלים ותאוות, שהם 'חיזו דהאי עלמא', שהם רוצים לבלבל את הראות, וכשהאדם מתגבר עליהם ומצמצם את הראות, שלא יסתכל עליהם, רק מכוון את הראות להסתכל על התכלית, ע"י זה דוקא רואה את התכלית מה שאין המלאכים יכולים לראות ולהשיג.
כי זה התכלית אי אפשר לראותו ולהשיגו כי אם 'בסתימו דעיינין' דוקא, היינו כשעוברים בזה העולם העשייה הרחוק מאוד מהתכלית, בתכלית הריחוק, ושם שם כשמתגברים לסתום עיניו כנ"ל ולכוונם אל התכלית, שם דוקא יכולים לראותו ולהשיגו, בבחינת "מרחוק השם נראה לי" מרחוק דוקא.
וזה בחינת בין המצרים שבוכים אז על החורבן, כי הבכייה היא בחינת שסותם עיניו ומצטער על מה שרואה גודל ריחוקנו מהתכלית, מחמת שנחרב בית מקדשנו מחמד עינינו, ונתרחקנו מאבינו שבשמים כל כך עד שמגודל הצער מורידים דמעות שהם חלקי הראות. וע"י זה נדחה לחוץ פגם הראות של 'חיזו דהאי עלמא', שעיקר בכייתנו על זה שנמשכנו בראייתנו אחר הסתכלות על הבלי העולם הזה וע"י זה נתרחקנו כל כך.
וזה "על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם" רחק דוקא, כי עיקר הנחמה מכל הצרות היא הסתכלות על התכלית, ובעוונותינו שהסתכלנו מן הצד רחק ממני מנחם, כי התכלית רחק מאוד ורק ע"י שעוצמים עיניו וכו', ע"י זה יכולים להסתכל לשם, אבל בעוונותינו הרבים שהסתכלנו מן הצד, אנו רחוקים מהנחמה שהיא התכלית וכנ"ל.
כי באמת צריך האדם להסתכל תמיד לשם, כמו אבות העולם והצדיקים וכו', אך רוב בני האדם אינם זוכים לזה, על כן נתן לנו את התורה וע"י שעוסקים בה באמת ומשימין עיניו ולבו על התורה, ע"י זה יכול לחזור ולהתלהב לבו להסתכל לשם. וזה "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וכו' מנעי קולך מבכי וכו' כי יש תקוה לאחריתך" כי כשאין יכולים לכוון הראות אל התכלית כנ"ל, צריכים להתפלל ולצעוק הרבה, וזה תלוי בזה, כי שלמות התפילה ע"י הסתכלות וכן ההסתכלות הנ"ל ע"י דיבורי התפילה והתורה. וזה גודל המעלה לעשות מהתורות תפילות, ועל כן היום לעשותם ולא למחר כי במתים חופשי, כי שם בעולם הבא יתבטלו הכל אל התכלית בלי שום עשייה, ועל כן העיקר הוא בזה העולם, שצריכים לקשר הרשימו בכמה קשרים, שזה בחינת כלל המצוות מעשיות.
כי לכאורה קשה, מאחר שבאמת כל מה שהשם יתברך עושה עם האדם הכל הוא לטובתו, כמו שאמרו רז"ל שצריך האדם לומר "כל מה דעבדין מן שמיא לטב עבדין" אם כן למה ציוונו השם יתברך להתפלל על הצרה ר"ל, הלא כל הייסורים והצרות ח"ו הם טובות גדולות באמת לזכותו על ידם לחיים נצחיים, אך באמת בוודאי מה שהשם יתברך עושה לאדם הכל לטובה, ואף על פי כן הוא צריך להתפלל ולבקש מהשם יתברך לצאת מהצרה לרווחה.
כי עיקר בריאת העולם היה בשביל האדם הבעל בחירה, היינו שהשם יתברך ברא את העולם שיהיה הכל נמסר בדי האדם, שהאדם דוקא יעשה כלים וצינורות להמשיך שפעו וחסדו יתברך למטה, ובלא תיקוני הכלים הנעשים ע"י האדם אין שפע וחסד יכול לירד למטה, כי אם ירד החסד קודם תיקוני הכלים יהיה בבחינת ריבוי השמן הגורם כיבוי הנר, ואזי החסד נתהפך לדין קשה ח"ו.
ועיקר תיקון הכלים הוא ע"י תורה ותפילה, והעיקר ע"י תפילה, ועל כן קודם שמתפלל האדם, בוודאי הוא טובה גדולה כל מה שבא על האדם אפילו ייסורים ח"ו, כי הכל לטובתו, כי לפי מעשיו אין יכול לירד לו שום שפע וחיות כי אם ע"י זה, וגם זה בחסד גדול, כי אם היו משפיעים לו רק חסד בלא דין כלל היה ח"ו בבחינת ריבוי אור שמזיק יותר.
על כן עיקר התיקון ע"י התפילה, הוא בחינת המתקת הדינים, שע"י התפילה הוא ממתיק הדינים ומתקן כלים שיוכל לקבל שפע חסדו יתברך, ואז דוקא יכול לבטל הייסורים, כי יוכל לקבל חסדו וטובתו יתברך הנצחית בלא ייסורים, רק ע"י תיקוני הכלים שתיקן ע"י התפילה, ועל כן עיקר תיקון התפילה הוא ע"י בחינה הנ"ל שמסתכלים על התכלית וכוללים כל התפילות באחד ששם כולו טוב.