כי על ידי תשובה זוכים לחיים נצחיים, היינו שנחיה וקם בתחייה הענווה והשפלות של משה רבינו ע"ה שמלובש אצל כל אחד מישראל בכל אבר ואבר, שזה עיקר תחיית המתים, שהשפלות והענווה של כל אחד יקום בתחיה ויחיה חיים נצחיים, שהם כל שעשועי עולם הבא, בחינת עונג שבת "טועמיה חיים זכו" שהוא נחלה בלי מצרים.
כי תענוגי עולם הבא הם בלי גבול ואי אפשר לקבלם ולציירם בגוף שהוא בגבול, רק שהוא אין ממש, דהיינו שזוכה לענווה אמיתית של משה רבינו, כי השפלות והענווה של משה רבינו מלובש אצל כל אחד מישראל בכל אבר ואבר, אבל זאת הענווה היא בבחינת מיתה אצלו, כי אינו מרגיש הענווה המלובשת אצלו, אבל ע"י תשובה נחיה אצלו וקם בתחייה השפלות והענווה של משה רבינו בבחינת תחיית המתים, שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר".
כי כעת אין מרגישים השפלות והענווה של משה רבינו, שבכל אבר ואבר כי היא בבחינת מיתה אצלו, מחמת חטא האדם הראשון, שנמשך אכילת עץ הדעת שהמשיך מיתה לעולם. כי עיקר הפגם היה ע"י גדלות, כמו שנאמר "והייתם כאלוקים יוצרי עולמות כמותו" כמו שאמרו רז"ל, היינו שהנחש הכניס בהם קנאה וגדלות לברוא עולמות כמותו וע"י זה נתגרש מגן עדן ונגזר עליו מיתה לדורות.
כי אם לא היה חוטא היה זוכה בגופו לחיות חיים נצחיים, היינו שהיה זוכה בעודו בגופו בחיים חיותו לענווה של משה רבינו באמת בכל האברים שהם חיים נצחיים ולא היה צריך למות כלל. אבל מחמת שפגם בזה הנ"ל ע"י זה נתגרש מגן עדן וישכן שם את הכרובים וכו' לשמור את דרך עץ החיים.
על כן עתה אי אפשר לאדם לזכות בשלמות בתכלית לבחינת חיים נצחיים הנ"ל, כי אם ע"י המיתה, שבהכרח שימות תחילה וישוב אל העפר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" היינו שאי אפשר לו לזכות לענווה אמיתית שהיא בחינת עפר, כי אם ע"י המיתה, שישוב אל העפר ממש. ואז יתבלה בעפר לגמרי ותתבלה זוהמת הגוף שהיא בחינת גשמיות וישוב לעפר, ואז דוקא יזכה אחר כך לפי מעשיו לקום בתחיית המתים שיהיה נחיה שפלותו האמיתי ויחיה חיים נצחיים וכנ"ל.
ואפילו הצדיקים הגדולים מאוד ואפילו משה רבינו בעצמו הוכרח למות אף על פי שזכה בחיים חיותו לענווה אמיתית, אבל הוכרח למות בשביל טובת ישראל כדי שיוכל להקיץ ולעורר ולהקים בתחייה כל ישראל, שמלובש בהם ענוותנותו, שהיא בחינת מיתה אצלם שצריך להחיותם בבחינת תחיית המתים.
וזה בחינת שדי שיש די באלוקותו לכל ברייה, היינו שאינך צריך עוד שום דבר אחר, כי אינך צריך שיהיה לך שום תענוג ואחיזה באיזה גשמיות וישות כאילו צריך לך עוד ח"ו איזה דבר אחר חוץ מאלוקותו יתברך ח"ו, חלילה לך מזה, כי באמת יש די באלוקותו לכל ברייה ואינך צריך עוד שום דבר אחר כלל. כי מי שיש לו עדיין איזה אחיזה באיזה גסות שהיא בחינת גשמיות וישות, הוא רחוק מהשם יתברך כי "תועבת השם כל גבה לב" נמצא נחשב כאילו בוחר לו איזה דבר אחר חוץ מאלוקותו יתברך. ועל כן אמרו רז"ל "כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה" ולהיפך מזה ענווה אמיתית היא בחינת שם שדי שיש די באלוקותו לכל ברייה.
כי כשאין בו שום גסות והוא מבטל כל ההרגשות בתכלית הביטול כאילו הוא אין ממש ואין לו שום תענוג וחיות כי אם חיות השם יתברך בעצמו וזה די לו ואין צריך יותר, כי יש די באלוקותו לכל ברייה שיש די עונג ושמחה וחיות אמיתית ונצחית באלוקותו לבד יתברך ואין צריכים שום דבר אחר כלל, רק להיות אין ממש ולהתענג על השם לבד כנ"ל, אשרי הזוכה לזה.
וזה בחינת "בהשם תתהלל נפשי ישמעו ענווים וישמחו" שדוד המלך ע"ה התפאר "בהשם תתהלל נפשי" שאין לי שום שבח והילול כי אם בהשם לבד כנ"ל, ולזה אין זוכים כי אם ענווים באמת, שהם זוכים לחיים נצחיים שהם בחינת שובע שמחות, כמו שנאמר "תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך" שזה בחינת התפילין שהם אור הפנים שזה בחינת שדי של תפילין שיש די באלוקותו לכל בריה ואין צריכים דבר אחר כלל.
היינו שכל ברייה שבעולם עיקר סוף תכליתה האחרון לבוא לזה, שלא יהיה לה שום תאווה ותענוג וחיות אחר כי אם באלוקותו לבד, כי יש די באלוקותו לכל ברייה, כי כל ברייה שבעולם יש לה די חיות ועונג לחיות באלוקותו לבד.
אבל אף על פי שתכלית העולם הבא להיכלל בו יתברך, אף על פי כן יהיו חילוקים רבים בין כל אחד ואחד, שכל אחד יקבל שכרו כפי עבודתו ו"לפום צערא אגרא" וזה שיש די באלוקותו לכל ברייה, כי בוודאי יהיו חילוקים גדולים בעניין זה שהוא להתענג על השם לבד, אך אף על פי כן אפילו הברייה הפחותה שבפחותים יש לה די באלוקותו לבד, כי העונג וחיות שתרגיש הברייה הפחותה שבפחותים יש בו די והותר לחיות חיים נצחיים לעולם ועד.
כי אף על פי שבוודאי לא יזכה הקטן שבמעלה לידע ולחיות חיים נצחיים כמו הצדיק הגדול ויהיו חילוקים לאין מספר בין מדרגת כל אחד ואחד, אף על פי כן אפילו החיות והעונג שיקבל הקטן שבקטנים מאלוקותו יתברך לבד בלי שום דבר אחר, יהיה בו די והותר לחיות לעולם ועד, אפילו לקטן שבקטנים וכנ"ל.
והעיקר מי שחותר ומשתדל לזכות לזה בחיים חיותו, ועל זה יתפלל כל החפץ בחיים האמיתיים, שיזכה לבוא לזה בחייו, שיהיה לו די באלוקותו לבד ולא ירצה שום דבר אחר רק את השם יתברך ותורתו ומצוותיו שהם אחדותו יתברך, אשרי המשתדל עד שזוכה לזה.
וזה בחינת "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" ודרשו רז"ל "עד שיבלו שפתותיהם מלומר די" וקשה לי תמיד, מה ברכה היא זאת, שיצטרכו שפתותיהם לבלות מלומר די?
אך באמת קבלת שכר הצדיקים והכשרים יש בו מדרגות למעלה ממדרגות גבוה מעל גבוה עד אין חקר. ועל כן אף על פי שבסוף תזכה כל בריה לזה שיהיה לה די באלוקותו לבד כנ"ל, שזה בחינת שם שדי, אבל למעלה יתירה יזכו ישראל שיגיעו לביטול כזה עד שיפסיקו מלומר די.
כי די הוא בחינת צמצום, ומי שיישאר בו עוד איזה בחינת צמצום, אף על פי שיזדכך בתכלית הזיכוך, יאמר די, כי בוודאי יהיה לו די באלוקותו לבד, אבל ישראל ממשלותיו יעלו למעלה למעלה מזה, שהשם יתברך יריק להם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיהם מלומר די, שישפיע עליהם כל כך ברכה וטוב ועונג השגת אלוקותו יתברך, עד שיגיעו לביטול עליון כזה עד ששפתותיהם שהם כלי הדיבור יבלו ויתבטלו ולא יאמרו עוד די. כי יעלו למעלה למעלה מכל הצמצומים הקדושים שבעולם. ועל זה נאמר "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו" ואי אפשר לדבר יותר בזה כלל, רק "כל חד כפום מה שמשער בליבא" יוכל להתנוצץ לו מעט מעלת הצדיקים והכשרים הנלווים להם, אשרי כל חוסי בם.