וזה שהזהיר שלמה המלך עליו השלום בספרו קהלת מאוד על השמחה של מצוה, כמו שכתוב אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולשמוח, שפירשו רבותינו ז"ל על אכילה ושתייה של תורה ומצוות ולשמוח בשבתות וימים טובים.
כי שלמה מרבה מאוד מאוד לדבר בספר קהלת מהבל העולם, וחוזר כמה וכמה פעמים גודל הבל העולם, שלא יטעה האדם את עצמו, ועל כן אמר שעיקר התיקון הוא השמחה של מצוה שנאמר "כי לא הרבה יזכור את ימי חייו כי האלוקים מענה בשמחת ליבו" ופירש רש"י שהשם יתברך מעיד על שמחת ליבו, ששמח לעשות טוב, ונסמך זה להתחלת הפסוק "כי לא הרבה יזכור את ימי חייו".
נמצא שהפסוק מחזק ומזהיר את האדם מאוד, שיזהר מאוד להתחזק בשמחה כל ימי חייו, כי מאחר שימי חייו מועטים ופורחים מאוד מאוד כמו שכתוב "כי לא הרבה" וכן מקודם ואחר כך מרבה קהלת לדבר מהבל העולם, על כן אמר "כי לא הרבה" שימיו מועטים מאוד. על כן יזכור את ימי חייו, היינו שיזכור להחיותם, שיהיה להם חיות אמיתי וקיום שיהיו ראויים לקרותם בשם ימי חייו, וזה ע"י שמחה דקדושה שהיא כל החיות כנ"ל.
וזה "כי האלוקים מענה בשמחת ליבו" שהשם יתברך מעיד על שמחת ליבו ששמח בליבו לעשות טוב. דהיינו שהיה מיישב דעתו בזה העולם וידע האמת, שאין שום חיות אמיתי כי אם תורה ומצוות "כי הם חיינו ואורך ימינו" ועל כן היה ליבו שמח לעשות טוב, וזה התכלית והקיום האמיתי והנצחי של כל ימי חייו.
וזה ברכת שהחיינו שמברכים ביום טוב אחר הקידוש אחר שמקדשים את היום טוב בבחינת "מקרא קודש זכר ליציאת מצרים" שאומרים בקידוש. כי עיקר המקרא קודש הוא ע"י זכר ליציאת מצרים, שאז עשה עמנו אותות נוראות, ולזיכרון אותן האותות שעשה עמנו אז ביציאת מצרים, אנו עושים את הימים הטובים וע"י זה הם בחינת מקרא קודש, דהיינו שהם מגלים את הרצון ע"י האותות הנוראות שעשה עמנו באותם הזמנים שנתגלה הכל ברצונו יתברך.
וזה שהחיינו, כי עיקר החיות הוא רק ע"י התגלות הרצון, כי כשיודעים שהכל ברצונו יתברך ואין שום טבע כלל, אזי יש חיות כי אז החיים חיים. וכמו ששמעתי מרבינו ז"ל שמי שאין לו אמונה ונוטה אחר חכמות הטבע אין חייו חיים, כי אין לו שום נחת רוח מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה.
כי העולם הזה הוא מלא ייסורים, ומי שמאמין בו יתברך שהכל ברצונו, אזי יש לו חיים, כי כשיש לו טובה בודאי טוב, ואפילו כשחס ושלום להיפך גם כן טוב, כי מאחר שיודעים שהכל מאתו יתברך "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" ואין שום רע בעולם כלל, רק הכל טוב מאחר שמאמינים שהכל מאתו יתברך.
אבל מי שהוא כופר ח"ו ותולה הכל בחיוב הטבע, כאילו הכל מתנהג על פי הטבע ח"ו אין חייו חיים כלל, כי תיכף כשבא עליו איזה דבר שלא כרצונו, תיכף אין לו חיים כלל כי אין לו במה לנחם עצמו, וגם כל הטובות של עולם הזה אינם כלים כשאין מאמין בתכלית הטובה והנצחית.
אבל כשמאמין בו יתברך שהכל ברצונו יתברך, אפילו כשעובר עליו מה שעובר ח"ו, הוא מנחם את עצמו שאף על פי כן יהיה הכל לטובה, כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו כנ"ל.
נמצא שעיקר החיים הוא רק כשמאמינים ברצונו יתברך, שהכל ברצונו והכל לטובה. וזה שאנו מברכים ביום טוב, שהוא התגלות הרצון "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" כי עיקר החיות תלוי רק בזמן הזה שהוא יום טוב שהוא התגלות הרצון, כי ע"י זה יש לו חיות וחייו חיים כנ"ל.
וכן על כל דבר שמחה הבא לאדם, כגון פרי חדש או מלבוש וכלים חדשים וכיוצא מברכים שהחיינו, כי אנו מאמינים שהכל רק ע"י רצונו יתברך, ומאחר שהכל רק ע"י רצונו יתברך, אזי יש שמחה וחיות כנ"ל. כי אם לא אין שמחה וחיות כלל אפילו מן הטובה, כי היא טובה עוברת ואין לה שום קיום כלל, רק כשמאמינים שהכל הוא ע"י רצונו יתברך אזי יש שמחה על שהשם יתברך מגביל חסדו וטובו עמנו, ואזי חייו חיים.
וזה שאנו מגלים את הרצון ומברכים שהחיינו על זה, להורות ולגלות שעיקר החיות ע"י התגלות הרצון וכשבאה שמחה חדשה אנו תולים הכל ברצונו יתברך ומברכים אותו יתברך על זה, וזה בעצמו חיותנו וקיומנו. כי עכשיו שאנו שמחים על הטובה ומברכים ומודים אותו יתברך על זה, כי אנו מאמינים שהכל ברצונו יתברך, על כן עתה יש לנו חיות, כי עתה החיים חיים כנ"ל, ועל כן בברכה עצמה אנו מזכירים זאת, כי עיקר החיות תלוי בזה שאנו מאמינים שהכל ברצונו יתברך.
על כן כל אדם צריך לשמח את עצמו בכל יום בזה, בניסים והישועות של העבר ההוה והעתיד, שהוא בחינת יסוד הבית המקדש שכבר נתייסד מימי אברהם יצחק ויעקב שהתפללו ודוד משיח זכה למצוא אותו ביגיעות עצומות.
וזה בחינת השמחה של הניסים והישועות שבעבר וכן הישועות והניסים של ההווה, שהם בחינת הבתי כנסיות ובתי מדרשות שעוסקים בהם בתורה ותפילה בכל יום שהם בחינת מקדש מעט.
ועיקר השמחה ע"י התקוה שאנו מקוים על הבניין בית השלישי שלעתיד יתקיים לעולם, שאז תגדל השמחה עד אין קץ כמו שכתוב "אז ימלא שחוק פינו וכו'" וכן כל אדם צריך לשמח את נפשו בכל הנקודות טובות שכבר זכה מעודו, בפרט מה "שלא עשני גוי והבדילנו מן הטועים" ובמה שזוכה עדיין לחטוף בכל יום נקודות טובות וכו', וע"י זה התקוה שלעתיד, כי סוף כל סוף בודאי יתתקן כל אחד מישראל "כי לא יטוש השם עמו" והכל בכח הצדיקי אמת שאנו חופים בצילם, שע"י זה יתתקן הכל, והם כל שמחתינו וחיותינו וקיומנו לנצח.