"בנים אתם להשם אלוקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם וכו'" כי אנחנו עם קדוש צריכים תמיד להכניע ולשבר 'סטרא דמותא' שהיא הס"א, על כן צריכים לשמור את הזיכרון מאוד, דהיינו 'לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי', כי 'עלמא דאתי' הוא מקור החיים כידוע, היפך השכחה' שהיא 'סטרא דמותא' כמו שנאמר "נשכחתי כמת מלב".
ועיקר שלמות הזיכרון הוא ע"י השכחה, דהיינו לשכוח מהלב כל עסקי העולם הזה שהם חוץ מ'עלמא דאתי', דהיינו כל התאוות רעות ומידות רעות, צריך להשכיח אותם מהלב שלא לזכור אותם כלל, בחינת "ושכחי עמך ובית אביך" ואז יש שלמות לזיכרון, דהיינו שיוכל 'לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי'.
כי כל זמן שזוכר את העולם הזה ואינו שוכח אותו, בוודאי הוא רחוק מבחינת זיכרון, כי אי אפשר לו לדבק מחשבתו ב'עלמא דאתי', כי העולם הבא והעולם הזה הם שני דברים וזה ההיפך מזה כידוע.
והכלל שאנו צריכים להרחיק הס"א שלא לינק מהקדושה, ועל כן כל עסקי עולם הזה שהם חוץ מהקדושה שהם מהס"א, צריך לשכוח אותם מן הלב לגמרי כנ"ל ולא לזכור אותם כלל, כי כל זמן שזוכר אותם נפגם הזיכרון דקדושה, כי זה הזיכרון של השכחה דהיינו שזוכר את הדבר שצריך לשכוח הוא פגם ונפילת הזיכרון דקדושה, נמצא שע"י זה הוא נותן ח"ו כח וחיות לס"א, דהיינו שממשיך הזיכרון שמשם החיים אל ההיפך, דהיינו למקום השכחה 'סטרא דמותא', על כן צריכים לשכוח את השכחה, דהיינו כל עסקי העולם הזה שהם חוץ מהקדושה ואינם מביאים אל התכלית, צריך לשכוח אותם כדי להחזירם למקומם, כי כולם באו מבחינת שכחה ועל כן צריך להחזירם לשם, דהיינו לשכוח אותם ולא לזכור אותם כנ"ל, ואזי הזיכרון האמתי דהיינו הזיכרון של הקדושה בא על תיקונו כנ"ל.
על כן אנו מצווים שלא להתקשות על המת יותר מדי, כדי שלא להמשיך ה'סטרא דמותא' ח"ו, רק צריך להעבירם מדעתו ולשכחם, דהיינו 'לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי', שהוא בחינת זיכרון ששם החיים, כי כשמדבק מחשבתו לשם ממילא לא יצטער על המת, כי למה לו להצטער, הלא אדרבא עכשיו יצא מחיי שעה וזכה לחיים נצחיים שהם ב'עלמא דאתי'.
ועל כן העכו"ם שהם רחוקים מהקדושה, מבחינת 'עלמא דאתי', כי הם מן הס"א 'סטרא דמותא', על כן הם רוצים להגביר ח"ו את הס"א וכו' ועל כן הם עושים קרחה ומתגודדים על מתם, כדי שיהיה נזכר אצלם ולא ישתכח מהם, כדי להמשיך ולהגביר ח"ו 'סטרא דמותא', והם רוצים ח"ו להמשיך בחינת הזיכרון אל מקום השכחה כנ"ל.
ועל כן אנו מצווים ומוזהרים על זה, כי אנו צריכים לשמור את הזיכרון דקדושה, דהיינו לדבק מחשבתו ב'עלמא דאתי' שהוא מקור החיים. ועל כן עיקר האיסור, שלא לעשות קרחה על המת, שלא להתגודד, דהיינו כתובת קעקע, כי הם היו נוהגים לעשות כך על מתם, להתגודד ולעשות קרחה בראשם כדי לפגום את הזיכרון שבראש, כי הזיכרון הוא במוח והם רוצים להפוך ולהגביר שם 'סטרא דמותא' ח"ו, לעשות שם סימן לזכור את המת, שזה בחינת פגם הזיכרון, שממשיכים בחינת הזיכרון אל מקום השכחה כנ"ל.
וזה שלמדו רז"ל גזירה שווה תפילין מעשיית קרחה, כמו שאמרו רז"ל "מה להלן מקום שעושים קרחה וכו'" ולמדו מקום התפילין מעשיית קרחה. כי תפילין הם ממש ההיפך מזה, כי תפילין הם לזיכרון, כמו שנאמר "ולזיכרון בין עיניך" ועל כן הם בחינת חיים כמו שאמרו רז"ל "המניח תפילין זוכה לחיים" כי הזיכרון שם החיים כנ"ל.
ועל כן במקום שאסור לעשות קרחה כדי לשמור את הזיכרון, שלא יהיה נפגם ע"י התגברות השכחה, שם הוא המקום שמצווה להניח תפילין שהם גם כן לשמור הזיכרון כנ"ל, ועל כן כתוב בשניהם באיסור קרחה ובמצות תפילין, בין עיניכם, אף שעיקר המצווה והאיסור במקום השיער כנ"ל, כי שמירת הזיכרון תלוי בעיניים. וזה שנאמר "בנים אתם להשם אלוקיכם" דוקא, היינו בחינת 'עלמא דאתי' שצריך לדבק מחשבתו שם.