"וזה מעלת האדם על כל המלאכים" כותב רבי נתן בליקוטי הלכות, יורה דעה א', הלכות עבודת אלילים ג' וזה לשונו: "מחמת שהאדם הוא בעולם השפל הזה ובמקומות רחוקים כאלה, שצריך בכל פעם ליתן עצה לנפשו להציל עצמו משטף מים רבים של זה העולם. וזה מעלת בעלי התשובה שגדולים מצדיקים גמורים, מחמת שנתרחקו כל כך ועל כן צריכין עצות עמוקות וגדולות ביותר, כדי שישובו ממקומות מגונים כאלה, וכשזוכין לזה מעלתם יקרה ונשגבה מאוד אצלו יתברך.
ורק בשביל זה ירד האדם לזה העולם, בשביל הניסיון הזה, לראות אם יהיה נמשך אחר עצות טובות ואמיתיות להציל עצמו ממה שצריך להינצל. כי עיקר שלמות החכמה הוא העצות האמתיות שיצליח על ידם לנצח. ועל כן לא נתן השם יתברך את התורה למלאכים כי אם לנו בני ישראל, מחמת שאנו בזה העולם השפל והגשמי, ששם צריכים עצות הרבה, וזה בחינת כלל התורה והמצוות שנקראים עצה, בחינת 'תרי"ג עטין דאוריתא'.
על כן השיב משה רבינו למלאכים שאמרו שיתן להם את התורה, כמו שנאמר "תנה הודך על השמיים", והשיב להם משה, למצרים ירדתם, לפרעה נשתעבדתם, תורה למה תהא לכם? ועוד מה כתוב בה, לא יהיה לך אלוקים אחרים, בין העמים אתם שרויים, יש ביניכם קנאה, יש ביניכם יצר הרע וכו'.
ולכאורה קשה, וכי לא ידעו המלאכים ששום מצווה אינה שייכת ביניהם? אך עיקר טעות המלאכים הייתה שסברו שעיקר התורה הוא החכמה והשכל הנפלא שיש בה, ועל כן רצו שתינתן להם התורה, היינו שתתגלה להם חכמת התורה, שזה בוודאי שייך גם במלאכים, כי את חכמת התורה יכול ללמוד אפילו מי שאינו ראוי לקיימה.
כי בכל מצווה ומצווה ובכל תיבה ואות של התורה, יש בה חכמה קדושה ועמוקה, שאת לימוד החכמה הקדושה הזאת היו יכולים גם המלאכים ללמוד, ועל כן רצו שתינתן להם התורה, כי סברו שיכולים לקבל חכמות התורה אף שאינם ראויים לקיימה.
אך השיב להם משה וגילה להם, שעיקר עמקות חכמות התורה הוא העצות שמקבלין מהם כדי לקיימה, ועיקר הקיום הוא במדרגות התחתונות מאוד מאוד בעומק הגלות, כי אין שום חכמה נחשבת, כי אם כשבאים לעצה שלמה שעל ידה יכול להצליח לנצח, כי "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". ועיקר תכלית שלמות עמקות חכמת תורתנו הקדושה, הוא לקבל עצות על מנת לקיים את התורה ולהצליח על ידה לנצח".
עפ"י דברי רבי נתן אנו רואים, שאפילו המלאכים העליונים והנשגבים במעלה מאוד טעו בזה וחשבו שהעיקר זה חכמת התורה, כל שכן וכל שכן גם בני האדם יכולים לטעות ולעשות את החכמה לעיקר, כפי שאנו רואים לרוב גם בעולם התורני, שמדרגת האדם נקבעת בעיני העולם כפי מדרגת החכמה והידע התורני שלו, כי בוודאי הגדולה בחוכמת התורה הוא דבר גדול ועצום ועיקר התכלית הוא לימוד התורה, אבל תלמוד כזה שמביא לידי מעשה, כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועיקר חכמת התורה אמורה להביא אותנו לידי מצוות ומעשים טובים, עצות ישרות כיצד ללכת בדרך החיים, להכיר ולהתקרב להשם יתברך.
על כן רבינו הקדוש מדגיש את העובדה ש"עיקר היהדות זה תמימות ופשיטות וחכמות אין צריכין כלל", לא שרבינו בא להמעיט חלילה במעלת חכמת התורה כי רבינו הקדוש הוא 'הנחל נובע מקור חכמה' וכל הליקוטי מוהר"ן וספריו הקדושים מלאים בחכמה עמוקה ונפלאה, אך רבינו כבר ראה את מה שעלול לקרות מחמת שאנשים יכולים להפוך את החכמה לעיקר תכלית וכך הוא מרמז לנו בסיפורי מעשיות בפתיחת המעשה מ'שבעה קבצנים' וזה לשונו: "וקיבל הבן מלך את המלוכה ביד רמה, ועשה לו שרי מלוכה ודוכסים ושרים וחייל. וזה הבן מלך היה חכם והיה אוהב חכמה מאוד, והיו אצלו חכמים גדולים, וכל מי שהיה בא אצלו עם איזה דבר חכמה, היה אצלו בחשיבות גדול מאוד והיה נותן להם כבוד ועשירות בשביל החכמה, לכל אחד כפי רצונו, מי שהיה רוצה ממון היה נותן לו ממון ומי שהיה רוצה כבוד היה נותן לו כבוד, הכל בשביל החכמה. ומחמת שהיה חשוב אצלו החכמה כל כך, היו כולם לוקחין עצמן אל החכמה, ועסקו כל המדינות בחכמות, כי זה היה רוצה ממון, כדי שיקבל ממון ע"י זה, וזה היה רוצה חשיבות וכבוד.
ומחמת שכולם עסקו רק בחכמות, על כן שכחו שם באותה המדינה טכסיסי מלחמה, כי היו כולם עוסקין בחכמות, עד שהיו כל בני המדינה חכמים גדולים, עד שהקטן שבאותה המדינה היה במדינה אחרת חכם גדול מכולם. והחכמים שבאותה המדינה היו חכמים מופלגים גדולים מאוד, ומחמת החכמות נתפקרו החכמים של אותה המדינה ומשכו גם את בן המלך הנ"ל לדעתם ונתפקר גם כן".
במעשה הנ"ל אנו לומדים את הנעשה בעולם עם הרבה אנשים שמתרחקים מהאמונה ומהשם יתברך דווקא ע"י החכמה שלהם, שהם חכמים בעיניהם וחושבים שהם משיגים באמת ובידיעתו יתברך מבלי לקיים תורה ומצוות, על כן דווקא שיכלם מטעה אותם ומרחיק אותם מהתכלית ומהשם יתברך. אך אם נדייק בסיפור נראה שרבינו כותב ש"מחמת שכולם עסקו רק בחכמות, על כן שכחו שם באותה המדינה טכסיסי מלחמה, כי היו כולם עוסקים בחכמות".
כמובן שטכסיסי מלחמה הם במלחמת היצר, ואם כך מדובר כאן גם בבחינה של חכמת התורה, שמעבר לכך שישנם כאלו שלוקחים את לימוד התורה כקרדום לחפור בה לשם חשיבות, כבוד וממון, ישנה סכנה נוספת, שכאשר האדם לומד את חכמת התורה רק כדי לצבור ידע או להנות מדברי התורה הוא יכול לשכוח מהתכלית והעיקר של הלימוד, שזה קיום המצוות ולימוד העצות הקדושות של צדיקי האמת כיצד לעבוד את השם ולהחזיק מעמד באמת בזה העולם בקיום התורה ולא רק בלימודה.
על כן אומר רבינו ש"עיקר היהדות זה תמימות ופשיטות וחכמות אין צריכין כלל" כי בסופו של דבר לאחר כל הלימוד והחכמה שלמדת כשאתה מגיע לאיזה מצווה או רצון השם צריך לעשות זאת באמונה פשוטה ובתמימות שזה עיקר היהדות לעשות ולקיים בפשיטות ובתמימות את רצון השם, את המצוות ואת העצות שמלמדים אותנו הצדיקים.