בסיפור המעשה מ'השבעה בעטלירס' של רבינו הקדוש, במעשה של ה'בעטליר הכבד פה' על הלב והמעיין, אנו יכולים ללמוד טוב יותר את מעלת הרצון והכיסופים וכך כתוב במעשה: "ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעיין, וכל דבר יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה ההר עם האבן והמעיין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעיין וכוסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד לבוא אל אותו המעיין בהשתוקקות גדול מאוד מאוד, וצועק מאוד לבוא אל אותו המעיין וגם זה המעיין משתוקק אליו.
אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך מפני מה אינו הולך אל המעיין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר אזי אינו רואה השיפוע ואינו יכול להסתכל על המעיין, ואם לא יסתכל על המעיין אזי תצא נפשו, כי עיקר חיותו הוא מן המעיין, וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השיפוע של ההר ששם עומד המעיין, וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השיפוע של ההר ששם עומד המעיין. אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר, אזי נעלם מעיניו ראש השיפוע ואזי אינו יכול לראות את המעיין, ואזי תצא נפשו ח"ו, וכשזה הלב היה מסתלק ח"ו, אזי יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר, ובוודאי אין קיום בלא לב, ועל כן אינו יכול לילך אל המעיין, רק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק כנ"ל".
במעשה זה מספר לנו רבינו על הלב והמעיין, המעיין הוא כמובן המעיין היוצא מבית השם, שורש הקדושה והרוחניות, אור אין סוף ברוך הוא שאליו כוסף הלב של כל אחד מאיתנו.
אך מאחר שהלב מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעיין?
אז באמת ליבו של כל איש ישראל כוסף ומשתוקק תמיד אל השם יתברך, להתקרב אליו ואל הקדושה, אז מדוע לא כולם מתקרבים? מכיוון שישנו הר, ההר מסמל שתי בחינות, בחינה ראשונה זה 'מי יעלה בהר השם' כלומר מדובר כאן בבני אדם שרוצים להתקרב אל השם יתברך, רוצים לעלות בהר השם, אך כאשר הם מתחילים לעלות בהר השם, לעלות מ'דרגא לדרגא', אז יש את השיפוע של ההר שמסתיר להם את המעיין, השיפוע של הר עושה כביכול צל שמסתיר להם את האור, פתאום הם צריכים להתמודד עם קשיים ומניעות, כעת יש עבודות שצריך לעשות, התגברויות, ואז כאשר האדם מתמודד עם כל מה שעובר עליו, קשה לו להחזיק ברצון ובכיסופין, אין לו זמן להשתוקק, כעת הוא עסוק בהתמודדות, בהתגברות על מניעות, בעבודה מעשית .
על כן העצה הגדולה שרבינו מלמד אותנו, זה לקחת פסק זמן בכל יום, להתבודד ולחשוב על התכלית, בזמן זה האדם יכול לבטא את הרצונות שלו, להשתוקק ולכסוף, זה הזמן שכביכול נותן לאדם את הכח להמשיך ולעלות בהר השם.
כמו כן מלמד אותנו, גם אם עובר עליך מה שעובר, אפילו שאתה נתקל בקשיים, במניעות וגם אם נפלת לאן שנפלת, אל תרפה מהרצון והכיסופין. נכון כעת אני לא מרגיש כלום, קשה לי, לא הולך לי כמו שאני רוצה וגם אם נפלתי, אני עדיין רוצה לעלות בהר, אני מחזיק בכיסופין להשם יתברך, במציאות אני נמצא איפה שאני נמצא, אבל ברצון אני נמצא במקום אחר, אני נמצא אצל המעיין.
הבחינה שנייה של ההר והשיפוע, זה בני אדם שאינם נמצאים בתהליך התשובה או במחוזות הקדושה והם עסוקים בענייני העולם הזה. כמובן שלכל יהודי באשר הוא יש לפעמים התעוררות, ובפנימיות ליבו הוא נכסף אל המעיין, אך הוא לא מודע לכך, על כן הוא רודף אחרי העולם הזה ותאוותיו כדי להרוות את צימאונו, לפעמים מעוררים את האדם מלמעלה ומשפיעים לו אור וקדושה כדי שיתחיל ללכת אל כיוון המעיין.
אבל מה קורה, כאשר הוא מתחיל להתקרב אל ההר ורוצה לעלות בהר השם, השיפוע, שזה אותיות שפע, מסתירים לו את המעיין, כל השפע שיש בעולם הזה, בעיקר הגשמי, כל הטרדות והצרכים לא נותנים לאדם את ישוב הדעת להחזיק ברצון ובכיסופים. אם האדם לא חזק מספיק, אז מהר מאוד הכיסופים והרצונות שלו נמשכים לענייני העולם הזה ותאוותיו. שיפוע זה גם אותיות פשע, כאשר האדם רוצה להתחיל להיכנס בעבודת השם אזי הפשעים והעוונות שעשה, הם בעצם יוצרים לו את המניעות והקשיים להתקרב אל הקדושה, וצריך להתגבר עליהם בעיקר ברצונות ובתפילות.
באמת נשאלת כאן שאלה גדולה, איך משלבים את שני הדברים, כי מצד אחד רבינו מלמד אותנו את גודל מעלת הרצון והכיסופים, רבי נתן עוד מוסיף ואומר שהוא לא יודע מי יכול להגיד שהוא עובד את השם יתברך לפי עוצם גדולתו ורוממתו אפילו לא מלאכים ושרפים, רק העיקר זה הרצון והכיסופים של האדם ו'רחמנא ליבא בעי'. מצד שני בוודאי רבינו לא רוצה שנישאר ברצון לבד, כי העיקר זה להוציא מכח אל הפועל את הרצונות שלנו ולהתקרב להשם יתברך ולעלות מ'דרגא לדרגא'. אם כן מה יעשה האדם, כי ברגע שהוא עולה בהר, כפי שראינו בסיפור, השיפוע מסתיר לו את המעיין.
אלא שרבינו מלמד אותנו דבר חשוב, קודם כל אני צריך להיות קשוב למה שעובר עלי ולמדרגה בא אני נמצא, כפי הכתוב בליקוטי מוהר"ן, תורה לד': "והתיקון הוא ע"י שמקשר את ליבו להנקודה השייך לליבו בעת הזאת", לפעמים השם מאיר לי פנים והכל הולך לי, אז זה הזמן לרוץ ולהתקדם, לחטוף מה שאפשר, אבל גם בזמן הזה שהכל הולך לנו אסור להרפות מהרצון וההשתוקקות, כפי שאמרנו לשלב פסק זמן בכל יום לתפילה ולהתבודדות ולא להרפות מהרצון.
ולהיפך אם עובר על האדם מה שעובר, וכרגע יש לו מניעות וקשיים שהוא לו יכול להתגבר עליהם, אז לא קרה כלום, אני מרפה, עושה אתנחתא, מחזיק ברצון ובכיסופים, עכשיו זה לא הזמן לעלות בהר, עכשיו זה הזמן להחזיק במה שאני יכול ובעיקר ברצון.