כמו שיש רחמנות אמיתי בקדושה כך כנגדה ישנה גם רחמנות בצד האחר כפי שכותב לנו רבי נתן בליקוטי הלכות, אורח חיים ג': "כי עיקר הרחמנות דס"א הוא להמשיך על האדם טרחות וטרדות העולם הזה, להתייגע בעסקים ומלאכות בשביל הפרנסה, שזה בחינת ל"ט מלאכות. והס"א וכל האנשים הכרוכים אחריה מסיתין את האדם ותולין הכל ברחמנות, כאילו יש להם רחמנות גדולה עליו ואומרים לו, מה אתה חושב, הלא אתה צריך לחיות ולפרנס את עצמך ואשתך ובניך ואתה צריך לרחם עליהם ועליך וע"י זה מביאין אותו שיפרוק ממנו עול תורה וימשיך על עצמו עול דרך ארץ, שהם כלל הל"ט מלאכות והיגיעות בשביל הפרנסה ומאומה לא ישא בעמלו.
נימצא שעיקר הסתת הס"א לפרוק עול תורה ולעסוק ביגיעת העולם הזה הוא ע"י הרחמנות דס"א שיונקת מהרחמנות דקדושה ומהפכין הרחמנות האמיתית לרחמנות שלהם שבאמת אין זה רחמנות כלל.
כי באמת עיקר הרחמנות שהיא הרחמנות האמיתית היא לרחם על האדם להביאו לתכלית הנצחית, כי בעולם הזה אין שום תכלית כלל, כי הוא צל עובר ומלא יגונות וכעס ומכאובות ואין שום אדם שיהיה לו עולם הזה. כי עיקר הרחמנות לדבר על לב שיעסוק בתורה והשם יתברך בוודאי יפרנסו בסיבה קלה כמו שכתוב 'עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי'".
רבי נתן וכמובן רבינו בכל ספריו, מדגישים לנו את העובדה שבאמת עיקר הרחמים האמיתיים על האדם הוא להוציאו מעוונות ולזכותו לחיי העולם הבא ולתכלית הנצחית, כי בוודאי כל אדם לא ייקח עימו מאומה מהעולם הזה רק כל מה שזכה לחטוף בתורה ובמצוות, בתפילה ובמעשים טובים. אבל העולם הזה מטעה אותנו לגמרי והופך את היוצרות וכאן בעולם הזה מרחמים בעיקר על מי שאין לו כסף או אמצעים ואילו על זה שרחוק מהתכלית ומעביר את זמנו בהבל ובריק אין חושבים שצריך לרחם עליו.
על כן עיקר הרחמנות האמיתית שהאדם צריך לרחם על עצמו שיחשוב בליבו מה יהיה איתי ומה התכלית של כל מה שאני עושה בעולם הזה כפי שרבינו מלמד אותנו שייקח האדם פסק זמן בכל יום ויחשוב על תכליתו הנצחית ומה התכלית של כל התאוות וענייני העולם הזה.
בוודאי שלא כל אדם זוכה לשבת באוהלה של תורה כל היום, אבל גם אם האדם עסוק רוב היום בצרכי הפרנסה וענייני העולם הזה הנצרכים לו, תמיד יוכל לכוון את דעתו לתכלית ולעשות משא ומתן באמונה לכוון ליבו לשמיים ולחטוף מצוות ומעשים טובים כפי מה שיוכל, שזה יישאר לו אוצר גדול לנצח.