כי אברהם אבינו ע"ה התחיל לגלות אלוקותו בעולם, שהוא בחינת זיכרון הנ"ל, שהיה מגלה ומלמד לבני העולם שישליכו אחר גוום את כל תאוות העולם הזה והבליו, ויזכרו היטב באחריתם וידבקו מחשבתם ב'עלמא דאתי'.
ומחמת שהוא היה הראשון שהתחיל להמשיך ולגלות הזיכרון בעולם, על כן הוכרח לברר הזיכרון, שהוא בחינת בן זכר, בבירור אחר בירור, ע"י בנו יצחק ובן בנו יעקב, שנתבררו מב' הקליפות שהם עשיו וישמעאל שהם בחינת רע עין וכח המדמה, שעל ידם נפגם הזיכרון הנ"ל.
ועל כן יעקב שנתברר לגמרי מב' הקליפות הנ"ל, זכה אחר כך שהייתה מיטתו שלימה. ומחמת שהאבות המשיכו הזיכרון בעולם כנ"ל, על כן זכו לזיכרון ונשאר זכרם קיים לדורי דורות, בחינת "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וכו'" וזכרתי דוקא, כי הם גילו הזיכרון בעולם 'לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי' על כן זכו שנשאר זכרם לדורי דורות שזה בחינת בן זכר שזוכים ע"י הזיכרון.
כי הבן זכר הוא גם כן זיכרון, כי ע"י בניו נשאר זכרו לדורי דורות, וזה בחינת "והודעתם לבניך ולבני בניך" ועל כן צריך האב לטרוח ללמוד תורה עם בנו ובן בנו, כדי להודיע להם התורה שהיא בחינת זיכרון כדי לבררם מרע עין ומכח המדמה.
וזה שנאמר שם בפסוק זה "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך", כי עיקר ההודעה לבנו ולבן בנו הוא רק בשביל לשמור את הזיכרון היטב לבל ישכח, כמו שנאמר "אשר ראו עיניך" דוקא, שלא תיפול לשכחה ח"ו שהוא פגם העיניים עד שיכול לשכוח את הדברים אשר ראה בעיניו. ועל כן הזהירה התורה לשמור עצמו מזה, לשמור עצמו משכחה שהיא מיתת הלב בחינת "פן יסורו מלבבך כל ימי חייך" רק להשתדל לזכות לזיכרון 'לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי'.
וזה בחינת זכירת יציאת מצרים, כי פרעה ומצרים הם בחינת כח המדמה, ועל כן אחר שיצאו ממצרים ומפרעה והכניעו המדמה ולקחו עצמות יוסף עימהם, שע"י זה עיקר הכנעת המדמה דהיינו התקשרות לצדיק, ואחר כך בא עליהם עמלק, שהוא הרע עין כי עיקר מלחמתו היה רק מחמת שעינו הייתה רעה בגדולת ישראל, וזכו להכניעו ולשברו גם כן. על כן אחר כך זכו לקבלת התורה, שהיא בחינת זיכרון, בחינת 'לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי', כי זה עיקר נתינת התורה והמצוות, בשביל לזכות לחיי עולם הבא וכנ"ל. וזה בחינת זכירת מעמד הר סיני שנאמר "זכור את יום אשר עמדת לפני השם אלוקיך בחורב, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" אשר ראו עיניך דוקא וכנ"ל. וכן בחינת זכירת השבת "זכור את יום השבת לקדשו" כי שבת היא בחינת 'עלמא דאתי' שהוא עיקר הזיכרון וכנ"ל.
ועל כן הרשעים, שוכחים את שמם לאחר מותם, כי השם של האדם הוא עיקר הזיכרון, כי עיקר זיכרון האדם לאחר מותו הוא שמו לבד, כי לא נשאר ממנו כי אם שמו לבד שהוא חיותו, בבחינת "נפש חיה הוא שמו" כי השם הוא הנפש והחיות של האדם והוא עיקר ההשארה והזיכרון של האדם לאחר מותו.
ועמלק שפגם בזיכרון ע"י עינו הרעה, שהיה מתקנא בישראל על שהם שומרים את הזיכרון ומדבקים מחשבתם ב'עלמא דאתי' ומשימים כל יגיעתם וטרחתם ועבודתם וגעגועם וכיסופם והשתוקקותם, רק ל'עלמא דאתי', והוא נתקנא בהם על זה ורצה להילחם עימהם, להחליש ח"ו בחינת הזיכרון הזה. ועל כן נצטווינו לזכור מעשה עמלק ונאמר בו "שמם מחית לעולם ועד" כי ע"י שפגם בזיכרון דקדושה יהיה נמחה שמו וזכרו לעולם ועד.
ועל כן הרשע שהלך בחייו אחר תאוות עולם הזה ולא שמר את הזיכרון בעולם הזה 'לאדבקא בעלמא אתי', על כן עונשו מידה כנגד מידה, ששוכחים את שמו לאחר מיתתו. אבל מי שזכה לזיכרון וזכר היטב בעולם הזה את אחריתו ודיבק מחשבתו תמיד ב'עלמא דאתי', ע"י זה נשאר זכרו ושמו לדורות וזוכרים את שמו בוודאי, כי זכה לזיכרון גם בחייו, כי השם הוא בחינת זיכרון בחינת "זה שמי וזה זכרי לדור דור".