והכלל שאפילו שנופלים מאוד ח"ו לספיקות והרהורים, שמהרהר אחר השם יתברך, אף על פי כן עדיין יכולים לחזור, כי הנפילה והירידה היא תכלית העליה. כי שורש כל הבריאה הוא הכבוד, כי "מלא כל הארץ כבודו" ובכל ה'עשרה מאמרות' שבהם נברא העולם, מלובש בהם כבודו יתברך. ויש גבול לכל בחינת כבוד וכבוד שמלובש בכל מאמר שלא יתפשט למקומות החיצונים בחינת "וכבודי לאחר לא אתן", אך מהיכן מקבלים חיות מקומות המטונפים.
אך יש מאמר סתום, שמגודל ההסתרה וההעלמה הם מקבלים חיות משם, והמאמר הסתום הוא בחינת 'איה' בחינת "בראשית מאמר סתום" ועל כן כשהאדם נופל ח"ו למקומות כאלו, שהם בחינת מקומות המטונפים, ורואה בעצמו שהוא רחוק מכבודו יתברך, כי באלו המקומות בודאי אין שם כבודו יתברך כנ"ל, ואזי הוא מתחיל להצטער ולהתגעגע ולבקש ולחפש "איה מקום כבודו" מחמת שהוא רואה שהוא רחוק מכבודו יתברך, אזי אף על פי שהוא באמת נפל למקום שנפל, אף על פי כן מאחר שהוא מחפש ומבקש "איה מקום כבודו" זו הירידה היא תכלית העליה.
כי "איה מקום כבודו" זה בחינת הכבוד העליון, בחינת מאמר סתום, שמשם נמשך חיות למקומות החיצונים, מחמת שהוא סתום ונעלם מאוד. ועכשיו ע"י שמבקש ומחפש 'איה' וכו', ע"י זה הוא עולה בתכלית העליה, אל הכבוד העליון. וזה בחינת "ואיה השה לעולה" כי מקומות המטונפים הם בחינת עקמומיות והרהורי הלב, ועל זה צריכים להביא עולה, וע"י בחינת 'איה' הנ"ל מתקן זאת, כי נעשה מהירידה תכלית העליה ונעשה מזה בחינת קרבן עולה שצריכים להביא על פגם הרהורי הלב.
ועל כן אומרים פרשת התמיד קודם התפילה, בעת שמתקנים עולם העשייה כידוע, כי ע"י עולת תמיד מעלים הניצוצות מעמקי הקליפות ומעלים אותם אל הקדושה, וכל זה ע"י הבחינה הנ"ל "ואיה השה לעולה" שזה בחינת עולת תמיד שהוא אותיות תולע, דהיינו שמהפכים מתולע שהם מקומות המטונפים של החיצונים לבחינת עולת כנ"ל.
וזה שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו" כי ע"י תשובה הנ"ל, דהיינו ע"י שאין מייאשים עצמם בשום נפילה שבעולם, רק תמיד מבקשים ומחפשים אחר כבודו יתברך, יהיה איך שיהיה, ע"י זה זוכים לעלות בתכלית העליה לבחינת 'איה' שהוא מאמר סתום כנ"ל, וע"י זה נמחלים לו כל עוונותיו, כי משם הוא עיקר הסליחה והמחילה לכל העוונות בבחינת "כי עימך הסליחה" עימך דוקא.
כי אפילו אם נופלים לחטאים עצומים, שהם בחינת תולע, בחינת מקומות המטונפים כנ"ל, אף על פי כן ע"י הבקשה והחיפוש שמבקשים ומחפשים "איה מקום כבודו" ואין רוצה להניח את מקומו לפרוש ולצאת לחוץ ח"ו, שזה הדבר הקשה וחמור מכל העבירות הגדולים שבתורה, כשמייאשים עצמם ופורשים לגמרי בבחינת "שנה ופירש קשה מכולם" אבל כל זמן שאין מניח את מקומו בבחינת "אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח" יהיה איך שיהיה.
ואף על פי שהוא רואה שהוא באמת פגום ומקולקל מאוד מאוד ורחוק מאוד מכבודו יתברך, אף על פי כן הוא מרחם על עצמו ושואל ומחפש ומבקש תמיד "איה מקום כבודו" כי באמת בודאי אין שום מקום לברוח מפניו יתברך כמו שנאמר "אנא מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" ומה יפעל בזה אם ילך ח"ו אחר תאוותיו עוד, הלא סוף כל סוף מרה תהיה באחרונה ובסוף בודאי יהיה לו למשיב נפש כל מה שיזכה להציל עצמו ומה שיחזק עצמו בכל פעם. ואפילו אם לא יזכה להציל עצמו כי אם מעט דמעט, אף על פי כן גם אותו המעט יהיה רב בעיניו מאוד מאוד בסוף כמוצא שלל רב, כי בסוף לא יהיה נשאר לו, כי אם זה המעט שהציל את עצמו איזה פעם כמציל מן הדליקה.
וכל זה ברור מאוד למי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומיישב את עצמו ומסתכל על תכליתו הנצחי באמת. ומחמת שמיישב עצמו כך ורואה ויודע שאין שום תכלית ותקוה וטוב בעולם הזה, כי אם לעשות רצונו יתברך באמת ולהתקרב לכבודו יתברך. וכשרואה שהוא רחוק מאוד מאוד מכבודו יתברך, ואזי שואל ומבקש ומחפש "איה מקום כבודו" ע"י זה בעצמו הוא עולה בתכלית העליה לבחינת 'איה מאמר סתום' ונעשה השה לעולה, לכפר על כל הפגמים שלו ועל כל העקמומיות שבליבו, וזה בחינת עולת התמיד.
ירידה לצורך העליה
עיקר ירידת הנשמה לזה העולם העכור והשפל הוא רק בשביל הרצון, כדי שתזכה לרצון בשלמות, ובשביל זה הוכרחה הנשמה לירד ולהתרחק ממקום מעלתה ולבוא בעולם הגשמי העכור והשפל, להתלבש בגוף גשמי בחומר עב ומגושם, בזה העולם העשייה, בתכלית הריחוק ממקום כבודה, וכל זה היה בשביל הרצון.
כי השם יתברך רצה לזכות את ישראל, שיזכו לכל טוב לטוב האמתי בשלמות העולה על הכל, והשם יתברך יודע שעיקר תכלית הטוב הוא לזכות לרצון בשלמות כנ"ל. על כן הוכרחה הנשמה להתרחק ממקום כבודה ולירד לזה העולם הגשמי, כדי שיתגבר הרצון ביותר. כי זה ידוע בחוש שכל מה שמתרחקים יותר, מתגבר הרצון ביותר. כי הבן כל זמן שהוא אצל אביו, אף על פי שאהבתו חזקה מאוד, אף על פי כן אין שייך לומר שיש לו רצון וגעגועים לאביו, מאחר שהוא אצלו תמיד, אבל כשהבן נוסע מאביו לאיזה מקום, אז הוא מתגעגע ברצון חזק לאביו, וכל מה שהבן נתרחק יותר מאביו מתגברים ביותר הרצונות והכיסופים והגעגועים לאביו.
ועל כן הוכרחה הנשמה לירד ממקומה הגבוה מאוד מאוד ולהתלבש בזה העולם הגשמי, הרחוק בתכלית הריחוק משורש נשמת ישראל, כדי שיתגבר הרצון של הנשמה ביותר, מחמת שהיא רחוקה מאוד משולחן אביה, כי כל מה שרחוקים יותר מאביו מתגבר הרצון יותר כנ"ל, ובאמת זה עיקר הניסיון והבחירה של האדם.
כי באמת כל מה שרחוקים יותר הרצון מתגבר ביותר, וכל זמן שהרצון בשלמות כראוי בודאי יזכה ע"י ההתרחקות דוקא למעלה נפלאה, כי יזכה להיכלל ברצון העליון וברצון שברצונות ע"י רצונו החזק מאוד, שזכה בזה העולם הרחוק דוקא כנ"ל, כי דוקא מחמת גודל ההתרחקות זכה לרצון חזק בשלמות, אשר רק בשביל זה ירד לזה העולם, כדי לזכות כאן דוקא לרצון העליון, מחמת שזה העולם רחוק ביותר בתכלית הריחוק כנ"ל.
אבל השם יתברך נתן בחירה לאדם ועל כן את זה לעומת זה עשה אלוקים, כי ברא בזה העולם כמה דברים והלביש בהם חיותו יתברך ונתן בחירה לאדם, דהיינו שיש גם רצונות לתאוות עולם הזה, שאלו הרצונות הם מתנגדים כנגד הרצון דקדושה, כי עיקר כל התאוות הם רצונות נפולים ועל כן נקראים תאוות שהוא בחינת חמדה ורצון. וכשמתגברים ח"ו התאוות של העולם הזה, שהם רצונות דס"א, אזי ח"ו נפגם הרצון דקדושה, עד שיכול ח"ו לשכוח לגמרי את רצון דקדושה, וישכח מלכסוף ולהשתוקק להשם יתברך.
ובאמת השם יתברך ברא את כל הדברים שבעולם הזה, שיש לאדם תאווה אליהם, ברא הכל לטובתנו, בשביל קיום האדם. כי באמת לא היה אפשר לאדם להתקיים בעולם הזה אפילו שעה קלה לגודל הרצון הכיסופים והשתוקקות הנשמה הקדושה שבאדם, אשר היא משתוקקת תמיד לשוב אל דודה למקור חוצבה ברצון חזק ותקיף מאוד, כי שורש הנשמה למעלה הוא ממקור הרצון מבחינת 'רעווא דרעווין' שהוא שורש נשמת ישראל הכלולים במשה רבינו, אשר טבע הנשמה תמיד לכסוף ברצון חזק מאוד להשם יתברך, בפרט בבואה לעולם הזה השפל והגשמי הרחוק בתכלית הריחוק ממקום קדושתה, אשר מחמת זה מתגבר כאן בעולם הזה הרצון יותר ויותר כנ"ל.
ועל כן מגודל הפלגת עוצם הרצון החזק שיש לנשמה בעולם הזה לשוב למעלה לשרשה, לא היה אפשר לנשמה שתתקיים בגוף אפילו שעה קלה. על כן למחיה שלח אלוקים כל עניני אכילה ושתיה וכיוצא, אשר בזה העולם, אשר על ידם יכולה הנשמה להתקיים בגוף בזה העולם.
נמצא שהכלל הוא הרצון להשם יתברך, אשר רק בשביל זה בא האדם לעולם הזה, והוא עיקר התכלית של האדם וכנ"ל, וזה בחינת תשובה שגדולה מאוד, עד שיכולים לזכות ע"י התשובה שיתהפכו העוונות לזכויות, וזה בחינת ירידה קודם העליה, שקודם שיש לאדם עליה בעבודת השם צריך שתהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה כמובא.
ולכאורה הדבר תמוה ואינו מובן, מדוע ע"י הירידה דוקא יזכה לעליה, אך על פי הנ"ל מובן היטב, כי עיקר מה שבא האדם לעולם הזה הוא בשביל הרצון, אשר בשביל זה הוכרחה הנשמה לירד לזה העולם הרחוק ביותר, כדי שיתגבר הרצון ביותר לגודל ההתרחקות כנ"ל. על כן כשיורד ונופל ח"ו לאיזה תאווה או עבירה ח"ו ואזי נתרחק יותר ויותר, ואז אם זוכה אחר כך להזכיר את עצמו ולשוב בתשובה להשם יתברך, אזי אחר כך בודאי מתגבר הרצון יותר ויותר, מחמת שיודע בעצמו גודל ריחוקו מהשם יתברך ע"י ריבוי עוונותיו, על כן בודאי רצונו חזק ותקיף ואמיץ מאוד מאוד להשם יתברך בלי שיעור וערך ועל כן יכול לזכות ע"י זה דוקא למעלה יתירה.
כי "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי הם זוכים לרצון חזק יותר, מחמת שנתרחקו יותר, ועל כן קודם שהאדם צריך לעלות לעליה גדולה יותר צריך שתהיה לו ירידה מקודם.
אך באמת כשיש לאדם ירידה קודם העליה, הוא אז בסכנה עצומה, כי הרבה נשקעו בירידתם 'רחמנא ליצלן' כמובא בספרים. כי אף על פי שע"י הירידה וההתרחקות מתגבר הרצון ביותר, היינו אם יזכה לזכור את מעלתו ולבלי לשכוח לכסוף ברצון חזק תמיד להשם יתברך, אבל יכול להיות ח"ו שע"י שירד ונתרחק, ישכח ח"ו את השם יתברך ויפול ח"ו לרצונות דס"א, שהם תאוות עולם הזה, עד שיוכל לשכוח את הרצון דקדושה לגמרי, ועל כן באמת בודאי אשרי מי שלא חטא, כי גם האדם מה שהוא מלובש בעולם הזה לבד, הוא גם כן בסכנה גדולה, שיוכל לשכוח את הרצון דקדושה ח"ו ע"י הרצונות הפגומים של העולם הזה, אפילו ע"י רצונות של היתר, מכל שכן וכל שכן כשח"ו נכשל באיזה עוון וחטא ונתרחק יותר ויותר.
על כן מי שכבר נכשל באיזה חטא ועוון ואפילו אם הרבה לפשוע מאוד מאוד ואפילו אם עשה מה שעשה, אף על פי כן אם יתגבר לבלי לשכוח את השם יתברך וירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך ברצון חזק ביותר, זה עיקר התשובה. ויכול לזכות ע"י זה לעליה גדולה וכל העוונות יתהפכו לזכויות, כי יכול לזכות לרצון חזק מאוד מאוד מחמת שנתרחק כנ"ל.