אומר רבינו בליקוטי מוהר"ן, תנינא, תורה יב', שכידוע העולם נברא בעשרה מאמרות ובכל מאמר ומאמר יש בו בחינת כבוד המיוחד, שהוא שורשו, כי הכבוד הוא שורש הכל, כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" ומאחר שהכל נברא בשביל כבודו יתברך, נמצא שכבודו יתברך הוא שורש כל הבריאה.
אפילו בעבירות ודברים רעים ח"ו, גם במקומות המטונפים או בתי עבודה זרה, ששם אין מתגלה כבודו כביכול, אעפ"י כן גם אלו המקומות מקבלים חיות ממנו יתברך, רק שהם מקבלים זאת בהסתרה, מבחינת מאמר סתום, שהוא בראשית מאמר סתום, שהוא כולל כל המאמרות וכולם מקבלים חיות ממנו.
"ועל כן, כשהאדם נופל ח"ו לבחינת מקומות אלו, דהיינו לבחינת מקומות המטונפים ונופל לספקות והרהורים ובלבולים גדולים, ואזי מתחיל להסתכל על עצמו ורואה שהוא רחוק מאוד מכבודו יתברך, ושואל ומבקש 'איה מקום כבודו' מאחר שרואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך, מאחר שנפל למקומות כאלו, רחמנא ליצלן, וזה זה עיקר תיקונו ועלייתו, בבחינת 'ירידה תכלית העלייה'.
כי "איה" מקום כבודו זה בחינת הכבוד העליון של המאמר העליון, דהיינו המאמר סתום בראשית כנ"ל, שמשם נמשך חיות למקומות האלו. נמצא, כשמבקש ומחפש "איה" מקום כבודו, בזה בעצמו הוא חוזר ועולה אל הכבוד העליון, שהוא בחינת "איה", שמגודל הסתרתו והיעלמו הוא מחיה מקומות הללו, ועכשיו ע"י שהוא נפל לשם ואזי מבקש "איה" מקום כבודו, ובזה חוזר ומדבק עצמו לשם ומחיה את נפילתו ועולה בתכלית העלייה".
בתורה זו נותן לנו רבינו עצה גדולה כיצד לעלות מכל מקום שהאדם נפל לשם, הן ברוחניות והן בגשמיות ועל כן תורה זו הנקראת "איה" ותורת "אזמרה" של מציאת נקודות טובות, הם התורות החשובות ביותר בספרי רבינו הקדוש, כי הם מחויבי המציאות לכל מי שרוצה להישאר על עומדו בעבודת השם.
אם נדייק בדברי רבינו נראה, שדווקא כאשר האדם נמצא בשפל המדרגה, במקומות הנמוכים, אם יקיים עצה זאת וישאל ויבקש ויחפש 'איה מקום כבודו', הרי הוא עולה ומדבק עצמו לכבוד העליון ל'בראשית מאמר סתום' שהוא שורש כל המאמרות כולם, כלומר למקום הגבוה ביותר בבריאה. ולכאורה תמוה, כי היינו חושבים שדווקא אלו הנמצאים במקומות הקדושה והם בעלי מדרגה, דווקא הם יזכו לעלות ולהגיע אל שורש הכבוד, ואם כן, כיצד אלו שנפלו למקומות המטונפים, דווקא הם יכולים לזכות ולעלות, ע"י החיפוש והבקשה, אל שורש הכבוד העליון, שהוא בחינת בראשית מאמר סתום.
כמובן שמי שגדול בתורה ובמצוות הוא במעלה גבוהה יותר, אבל ישנה בחינה שבה גם אלו המרוחקים שנפלו למקומות הנמוכים יכולים לעשות שעשועים ונחת רוח להשם יתברך מה שגדולים במעלה לא יכולים לעשות.
כדי להבין את הדברים לעומק, אנחנו צריכים לעשות הקדמה קצרה ולדעת שכל סיבת בריאת העולם הייתה לגלות כבודו יתברך, כמו שנאמר "לכבודי בראתיו". כמו כן, כל העולם הזה בכלליות נברא בהסתרה, כלומר הקב"ה נסתר מאיתנו וכבודו לא גלוי לכל ואין אנחנו רואים ומשיגים שהוא למעשה מחייה ומקיים את כל העולם. כמו כן, עיקר תכלית הבריאה, שנבראה בהסתרה כל כך גדולה, הייתה בשביל לאפשר לאדם את כח הבחירה, שהוא בתוקף בחירתו בטוב ובעזרת רצונותיו ומעשיו, יגלה את כבודו יתברך בעולם ויכיר אותו, שזה עיקר השעשועים שלו יתברך, וזו הייתה כוונת הבריאה ולשם זה ברא את כל העולמות מראש ועד סוף.
נמצא, שכמה שהמקום הוא נמוך יותר ונמצא בהסתרה גדולה יותר, כאשר האדם נמצא במקום הזה ומבקש ומחפש אחר כבודו יתברך, הרי בזה הוא ממלא את התכלית היותר גדולה של כל הבריאה כולה, כי למעשה בעצם זה שהוא מחפש ומבקש את השם יתברך במקום כזה וכאשר הוא עושה תשובה על עוונותיו, הרי בזה הוא מראה שהוא מאמין שהשם יתברך נמצא אתו ושומע אותו גם במקומות הללו ואז כביכול הוא מגלה את כבודו יתברך גם במקומות הללו, ועל כן הוא עולה לשורש הכבוד, כי הוא הצליח לגלות את כבודו יתברך דווקא במקומות הנמוכים ביותר.
כמובן שלכתחילה אסור לו לאדם לירד ולהגיע אל אלו המקומות, אבל אם כבר הגיע לשם הוא צריך לדעת שיש לו כעת עבודה גדולה וחשובה, אם יזכה לחפש ולבקש את השם יתברך משם, אם יאמין שגם במקומות הללו נסתר כבודו יתברך והשם יתברך נמצא אתו ואצלו כמו שנאמר "השוכן איתם בתוך טומאתם" ויחפש ויבקש אחר כבודו יתברך בתפילה ובקשה וירצה לעלות משם, הרי הוא יכול לעלות בתכלית העלייה עד למקום הגבוה ביותר שהוא 'בראשית מאמר סתום'.
כי זה ידוע, שבכל מאמר ומאמר שברא השם יתברך את עולמו בששת ימי בראשית נאמר 'ויאמר', "ויאמר השם יהי אור", "ויאמר השם יהי רקיע" וכו', רק במאמר הראשון לא מוזכר 'ויאמר' כי שם כתוב "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" כי במאמר זה מוסתר שורש הכבוד ומשם ומקבלים גם המקומות המטונפים והרחוקים את חיותם, כי החיות שלהם צריכה לבוא בהסתרה כי אין זה מכבודו יתברך כביכול להחיות מקומות כאלו.
על כן, כשהאדם נופל לשם, ודווקא משם הוא מחפש ומבקש את השם יתברך, הרי בזה הוא מתעלה ומגיע למדרגת אמונה גבוהה מאוד, כי הוא מאמין שגם שם נמצא השם יתברך, אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, ובזה הוא בעצם מעיד ומגלה שמלוא כל הארץ כבודו ומלכותו בכל משלה, וזה עיקר התכלית שיתגלה כבודו בכל העולמות עד למציאות השפלה והנמוכה ביותר.
סיבה נוספת לחשיבות גילוי כבודו יתברך דווקא במקומות הנמוכים, מעבר לכך שזה תכלית האדם שיכיר ויאמין שמלא כל הארץ כבודו ומלכותו בכל משלה, היא שדווקא במקומות הללו אנחנו מגלים את גודל הענווה הגדולה של השם יתברך שהוא כביכול מוריד ומשפיל עצמו להיות עימנו במקומות הנמוכים, כמו שכתוב "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו", וביתר שאת אפשר לגלות את רחמיו הרבים ואת הארך אפיים שלו שמתגלים דווקא על אדם כזה שנמצא במקומות כאלו המרוחקים ממנו יתברך.
וזה מה שנאמר בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן: "מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום אזי הוא זוכה לכבוד אלוקים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו, אם הוא ראוי אם לאו, ועלין נאמר "כבוד אלוקים הסתר דבר" כי אסור לחקור על הכבוד הזה ואי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא ע"י תשובה. ועיקר התשובה כשישמע בזיונו ידום וישתוק".
בתורה זאת מתאר לנו רבינו בפשט הדברים שהאדם צריך להיות בענווה ולמעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום ואז הוא זוכה לכבוד אלוקים הסתר דבר, כלומר לא כבוד שבני אדם נותנים לו, אלא כבוד של השם יתברך. אך אם נעמיק בדברים נוכל לתמוה, מדוע נאמר "כבוד אלוקים הסתר דבר" הרי היה צריך לומר הכתוב רק 'כבוד אלוקים'. אלא כפי שלמדנו כאן על העניין של 'בראשית מאמר סתום' על כבוד השם שמסתתר במקומות הנמוכים אפשר להבין טוב יותר את העניין.
רבינו כותב בתורה ו' שאי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא ע"י תשובה, ועיקר התשובה שישמע בזיונו ידום וישתוק. נכון שיש בזיונות שהאדם מקבל מאנשים וזה בחינת שפיכות דמים כמו שרבינו מאריך בתורה ו' "שהתיקון לזה שיהפוך דם לדום, שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים, ולא ידקדק על בזיון כבודו, וכשמקיים דום להשם, אז הקב"ה מפיל לו חללים חללים, כמו שכתוב: דום להשם והתחולל לו והוא יפיל לך חללים היינו: וליבי חלל בקרבי, היינו ע"י זה נתמעט הדם שבחלל השמאלי, וזה בחינת זביחת היצר הרע, ועל ידי זה זוכה לכבוד אלוקי, כמו שכתוב: זובח תודה יכבדנני".
אך בנוסף על פי הדברים הנ"ל ניתן לקשר זאת לעניין שפתחנו בו את הפרק ולהבין טוב יותר מדוע דווקא מהמקומות הנמוכים ניתן להגיע לאותו כבוד עליון. כי אפשר לומר, שעיקר הביזיון של האדם הוא כשהוא מוצא את עצמו באותן מקומות נמוכים עם תאוות והרהורים, מקומות שכביכול לא רק שרחוקים מהשם יתברך, אלא אפילו אינם מתאימים גם לכבודו של האדם בעצמו, במיוחד לכל אותם אלו שכבר החלו בתהליך התשובה ופתאום מוצאים את עצמם במקומות אלו שכבר שהיו בהם מכבר, אין לך ביזיון גדול מזה.
על כן, כאשר האדם מקיים דום להשם, כלומר אינו מהרהר אחרי השם יתברך ולא חושב מדוע הוא מעביר אותו את מה שהוא עובר וממעט בכבוד עצמו, כלומר אוחז במידת הענווה והשיפלות ומכיר את מקומו שללא עזרתו יתברך אין הוא שווה כלום וזה המציאות האמיתית שלו ללא עזרת השם, אבל עדיין אינו נכנס למצב של ייאוש אלא להיפך הוא מנסה גם במקום הנמוך הזה שנפל לשם, לבקש את השם, לחפש כל סימן חיים ממנו, להאמין לחיזוקים שהצדיקים מחזקים אותו, אם הוא מקיים זאת, הרי הוא זוכה ל"כבוד אלוקים הסתר דבר" הוא זוכה להכיר את הכבוד הנסתר של השם יתברך, שנמצא גם במקומות הללו.
כי את הכבוד הגלוי של השם יתברך, את זה כולם יכולים לראות, כי כל הבריאה כולה זועקת מכבודו וכולם רואים את עוצם גדולתו ועוצם חכמתו וגבורתו האין סופיים, במיוחד במחוזות הקדושה או שעבודת השם של האדם מאירה לו, זה כבוד גלוי לכל. אבל הכבוד הנסתר של השם יתברך זה הענווה הגדולה שלו, הרחמים האין סופיים שלו, הארך אפיים וכל שאר שלוש עשרה מידות של רחמים, שדווקא אלו שירדו למקומות הנמוכים וביקשו משם את כבודו יתברך ומיעטו בכבוד עצמם, זוכים להשיג ולהכיר.