לאחר שרבינו מסיים את ההקדמה לסיפור המעשה מ'שבעה בעטלירס' על הבן מלך שירד מן המלוכה, הוא ממשיך בסיפור ועובר לעניין אחר לגמרי, על בן ובת שאבדו ביער ופגשו את הקבצנים שנתנו להם לחם וברכו אותם שיהיו כמותם. הבן והבת הם כמובן הדעת והאמונה שנמצאים ולפעמים אובדים ביערות החיים, הקבצנים הם כמה בחינות של הצדיקים שנותנים להם לחם כלומר דעת ותורה כיצד לשרוד ביער וגם מברכים אותם שיהיו כמותם.
"פעם אחת היה יריד גדול באיזה עיר גדולה, והלכו לשם הבעטלירס וגם אלו הבנים הלכו גם כן לשם, ובא על דעת הבעטלירס שישדכו את אלו שני הבנים, שיישאו זה את זו, ותכף שדיברו זאת קצת הבעטלירס, הוטב הדבר מאוד בעיני כולם וגמרו השידוך, אבל איך עושין להם חתונה. ונתייעצו, באשר שביום פלוני יהיה סעודה של יום הולדת המלך, וילכו לשם כל הבעטלירס וממה שיבקשו לעצמן שם בשר ולחם, מזה יעשו חתונה. וכן היה, והלכו לשם כל הבעטלירס וביקשו להם לחם ובשר וגם קיבצו כל מה שנשתייר מן הסעודה בשר ולחם, והלכו וחפרו בור גדוד, שיהיה מחזיק מאה אנשים, וכיסו אותו עם קנים ועפר וזבל, ונכנסו לשם כולם, ועשו שם חתונה לאלו הבנים הנ"ל והכניסו אותם לחופה והיו שמחים שם מאוד מאוד, וגם החתן והכלה היו שמחים מאוד והתחילו לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך".
כפי שרבינו מדגיש לנו בתחילת הסיפור "אספר לכם איך היו שמחים" כעת הוא מגיע ללב העניין, לחתונה של הבן והבת שהם הדעת והאמונה, שעיקר התכלית זה לשדך ביניהם ולחבר אותם. והיכן זה קורה, דווקא ביריד, דווקא בירידות שהאדם עובר הוא זוכה לחבר את האמונה לדעת, להבין את גודל רחמי השם עליו ואת ריבוי חסדיו, להכיר את ענוותנותו הגדולה של בורא עולם "השוכן איתם בתוך טומאתם" במקומות הכי נמוכים מגודל אהבתו לבניו.
את החתונה מחליטים הבעטלירס לעשות דווקא בבור המכוסה בקנים עפר וזבל. השמחה הגדולה והאמיתית נמצאת דווקא בבור ומכוסה מעיני העולם, שמחת חיים פנימית ואמיתית שהאדם זוכה לה והיא מכוסה מעיני העולם בקנים עפר וזבל, שהם שלושת הבחינות וההנהגות שהאדם צריך לזכור ולקנות כדי להגיע לאותה שמחת חיים פנימית.
הקנים, הם כמובן צמחים הנמצאים תמיד במקומות של מים, הם רכים וגמישים ושום רוח שבעולם לא יכולה לשבור אותם 'לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז' אדם שהוא רך כקנה שום רוח שבעולם ושום מעבר לא יכול לשבור אותו, הוא יכול לרדת לעלות ליפול ולקום אך הוא יישאר על עומדו על פלגי מים שזה התורה.
העפר זה כמובן הענווה "נפשי כעפר לכל תהייה" כאשר האדם נמצא בשפלות וענווה והוא מבוטל אליו יתברך ויודע שלא מגיע לו כלום והכל חסד גמור ממנו יתברך, אזי הוא בשמחה תמיד. כמו כן הזבל הוא בחינת "מאשפות ירים אביון להושיבו עם נדיבי ארץ" אם נזכור מאיפה השם יתברך הרים אותנו, מהמקומות הנמוכים והשפלים וזיכה אותנו לשבת עם נדיבי ארץ, להכיר את הצדיק יסוד עולם, את השם יתברך ואת התורה הקדושה, אזי הוא מלא שמחה תמיד וזה מה שכתוב "והתחילו לזכור החסדים שעשה עמהם השם יתברך".