צריך לדעת שכמו שיש עזות וענווה מצד הקדושה שהם דברים הכרחיים ונחוצים לעבודת השם ולכל החפץ בחיים אמיתיים ונצחיים, כך יש גם עזות וענווה מצד הס"א, שלא די שיכולים להרחיק אלא גם יכולים להטעות את האדם ולתת לו תחושה שזה הדבר האמיתי והנכון לעשות. על כן צריך להיות זהיר בזה ביותר ולהשתמש בכל מידה ומידה במקומה הראוי. אומר רבי נתן "שמי שפוגם בזה ומהפך בסדר אזי הוא מקלקל בזה מאוד וע"י זה עיקר ההתרחקות מהשם יתברך".
על כן צריך האדם לשקול את מעשיו והנהגותיו בעניין זה במשנה זהירות כפי שכותב רבי נתן "כי בוודאי כנגד המניעות ועזות הגוף הוא צריך להתגבר בעזות ו'עקשנות דקדושה' ולהתחזק ביותר כנגדם, אבל כנגד אנשים הוא צריך לנהוג בתכלית הענווה ולא להיות חלילה עז פנים. כמו כן הוא צריך לנהוג בענווה והתבטלות כלפי הנהגת השם יתברך אתו ולא להרהר אחר מידותיו ולהיכנס בקושיות ותירוצים כשהדברים לא הולכים לו כפי רצונו.
אבל אפילו כנגד השם יתברך בעצמו צריך לפעמים שיהיה לו עזות, כי אעפ"י שבוודאי צריך להתבייש מהשם יתברך מאוד, מפני מעשיו ועוצם פחיתותו ואפילו כאשר הוא בא לעשות מצווה הוא צריך שידע בנפשו שאינו ראוי לעשות המצווה או להתפלל לפניו יתברך וכל מה שהוא זוכה לעשות איזה עבודה קטנה או גדולה הכל זה בחמלת השם עליו. אך על כל פנים, אסור לאדם שיהיה נשאר בזה ח"ו, רק צריך להתחזק ולהתגבר בעזות גדולה מאוד, ולומר אעפ"י שאיני כדאי להתפלל לפניך, עדיין אני בוטח בחסדך הגדול שאתה שומע תפילת כל פה ואתה מצפה לתפילותיי, וגם אם האדם נפל למה שנפל יקום ויתחיל התחלה חדשה ויבקש מהשם שיקרבהו לעבודתו, כי אם ישתמש כאן במידת הבושה והענווה ולא יקום ויבקש זאת, אדרבא אין זו 'בושה דקדושה' כלל, כי זה עיקר ה'בושה דס"א' שבאה להרחיקו מהשם יתברך לגמרי.
כי ה'בושה דקדושה' צריך שתהיה לאדם קודם החטא, שתהיה לו בושה גדולה מפני השם יתברך שלא יעבור שום עבירה ולא יעשה שום דבר נגד רצונו יתברך, אבל אם התגבר עליו היצר ח"ו והכשילו במה שהכשילו, צריך לסלק הבושה מעל פניו ויעיז פניו כנגד השם יתברך ויעשה תשובה, ויאמר אעפ"י שעשיתי מה שעשיתי ובושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך, אעפ"י כן אני מעיז פני נגדך ומבקש ממך שתקרבני אליך גם עתה, ואפילו אם היה כך אלפים פעמים אסור לו ליפול בדעתו לעולם, רק להתחזק ולהתחיל כל פעם מחדש כל עוד נשמתו בו".
מעבר לכך שלכל אחד הרוצה לכנוס בעבודת השם ולהתגבר על מניעות צריך שיהיה לו 'עזות דקדושה' כנגד כל המונעים אותו מעבודת השם, הן מניעות רוחניות והן מניעות גשמיות ובעיקר מניעות המוח שיש לאדם מעצמו, שלזה הוא צריך עזות דקדושה כדי להתגבר עליהם, לפעמים האדם צריך גם עזות דקדושה כנגד השם יתברך כפי שכותב לנו רבי נתן, כי בוודאי כל אחד מאיתנו עובר מה שעובר ולפעמים גם נופל ועובר על רצונו יתברך ואז הוא יכול ליפול בדעתו ולחשוב שאין לו כבר סיכוי והשם יתברך כבר לא רוצה בעבודתו, או שחלילה אינו ראוי לבקש ולהתפלל לפניו וכל שכן לעשות תשובה.
הן על כל אלו חייב האדם להתחזק בעניין הזה ולא ליפול בדעתו, רק ימשיך בעבודתו ויבקש ויתפלל לפניו יתברך שיעזרהו ויקבל את תשובתו, כי השם יתברך מצפה ומייחל לקבל שבים ואין דבר העומד בפני התשובה.
על פי דברי רבי נתן ניתן להבין טוב יותר כיצד להתנהג במידת העזות והענווה דקדושה, כי לפעמים אנחנו מחליפים את היוצרות ומתנהגים במידות אלו לא במקום הנכון, ישנם רבים שכביכול מתנהגים במידת הענווה ואומרים לעצמם מי אני ומה חיי שאוכל להתגבר על קשיים ומניעות, אני לא ראוי לעשות מצוות, אין בכוחי להשתפר ולתקן, מה פתאום שהשם יתברך ירצה אותי או שיחפוץ במעשי, זו נקרא ענווה פסולה ולפעמים היא גרועה מן הכל, כי היא הנותנת לאדם כביכול סיבה לא לעשות כלום.
אנחנו יכולים לראות במעשה מחכם ותם, שהמלך שלח לו שליח שיגיע אליו אז פתאום החכם שהיה כל חייו בגאווה והיה חוב לו איך בני העולם מסתכלים עליו, פתאום נהפך לעניו כביכול והחל לדבר בענווה עם השליח החכם וכך אמר לו "מה זאת, שהמלך כזה ישלח אחרי עבור שפל ברך כמוני. ומה אני, שהמלך ישלח אחרי, הלא מלך כזה, שיש לו ממשלה וגדולה כזו, ואני שפל ונבזה כנגד מלך גדול ונורא כזה, ואיך יתיישב זאת בדעת, שמלך כזה ישלח עבור שפל כמוני. אם אומר: בשביל חכמתי, מה אני כנגד המלך, וכי אין למלך חכמים, וגם המלך בוודאי חכם גדול, ומה הדבר הזה שהמלך ישלח עבורי".
באמת כנגד השם יתברך האדם צריך להיות עפר ואפר כנגד גדולתו יתברך, אך כאשר המלך קורא לי, כלומד שיש לי איזה אפשרות להתקרב אליו יתברך ע"י התורה והמצוות והתפילה, אם האדם יתחיל לנהוג פה בענווה והגיד כל מיני תירוצים של הבל שאין הוא ראוי או מה פתאום שמלך כזה גדול ירצה במעשיו, הרי זו 'ענווה פסולה' שניזקה רב מן הכל.
אנחנו יכולים לראות גם כאשר האדם מגיע למדרגות גבוהות וזוכה באמת להכיר מעט מגדולתו יתברך ואז הוא מרגיש בשיפלות וענווה גדולים כאשר הוא רואה את אפסיותו כנגדו יתברך, ואז יכולות לעלות בו מחשבות כאילו, מה פתאום שמלך כזה גדול ירצה באחד שפל כמוני.
אבל "במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו" השם יתברך הוא מלך עניו "המגביהי לשבת ומשפילי לראות" וזה עיקר הגדולה שלו מה שהוא משפיל עצמו אלינו ורוצה בעבודתנו וכל דבר קטן שאנחנו עושים למענו יקר אצלו יתברך מאוד.
רבינו ורבי נתן שמים את הדגש מאוד על העניין של האמונה של האדם בעצמו, שהאדם יאמין בחשיבות נשמתו וחשיבות מעשיו, יותר מזה אנחנו צריכים לדעת, כפי שכותב רבי נתן, שהאדם משפיע על כל העולמות כולם והוא תכלית הבריאה ובכל גיד וגיד שלו מקושרים עולמות שלמים וכל פעולה שלו משפיעה גדולות ונצורות.
כאשר נשים את ליבנו לכך, ונאמין בזה שבאמת כל פעולה שלנו משפיע על עולמות שלמים ואנחנו למעשה תכלית כל הבריאה כולה, אזי שאעפ"י שנהייה בענווה ושיפלות כנגדו יתברך, נדע את ערך המעשים שלנו ואת היוקר של כל דבר קטן שאנו זוכים לעשות אצלו יתברך.
כמובן שענווה אמיתית צריכה להיות כנגד כל בני האדם וכמובן כנגד השם יתברך שאין סוף לגדולתו, ענווה זאת מגיעה לאדם לאחר שהוא זוכה להכיר מעט מגדולתו של יוצר כל העולמים ואת תלותו ושיפלותו שהוא אין וכאפס לעומתו יתברך, אך עם כל זאת עליו לדעת שדווקא בנו קרוצי החומר הנמצאים בעולם הזה, דווקא בישראל בחר השם יתברך מכל העמים וכל יהודי הוא בן יחיד לבורא עולם, ואם כן מצד בחירתו של השם יתברך אנחנו כביכול הכל, תכלית כל הבריאה כולה, על כן צריך כל אדם לומר "בשבילי נברא העולם".