כשתהיה בשמחה
בתחילת הסיפור, ממעשה מ'שבעה בעטלירס', אומר רבינו – אספר לכם איך היו שמחים. כלומר כאן, בסיפור המעשה, מגלה לנו רבינו כיצד אפשר להגיע לשמחה אמיתית בעבודת השם.
פותח רבינו את הסיפור ומספר ש"פעם אחת היה מלך, והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו, ועשה משתה גדול, ובוודאי בכל פעם שהמלך עושה משתה, הוא שמחה גדולה מאוד, בפרט עתה, שמסר המלוכה לבנו בחייו, בוודאי היה שמחה גדולה מאוד, והיו שם כל שרי המלוכה וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאוד על המשתה. וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אעפי"כ אני אהיה בשמחה, על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתרה מאד".
סיפור יפה שמספר לנו רבינו שבו הוא מנסה להעביר לנו את המסר כיצד היו שמחים, אך לכאורה רב הסתום על הגלוי וישנם כמה דברים נסתרים ולא מובנים בסיפור הנ"ל, כמו כן אפשר גם לשאול מספר שאלות שצועקות מהסיפור: שאלה ראשונה, מדוע בן מלך כאשר הוא יורד מן המלוכה, צריך להיות בשמחה? הרי מן הראוי שיהיה בעצבות, הרי הוא איבד את כתר המלוכה. כמו כן, נוסיף ונשאל, מדוע דווקא השמחה בעת הירידה מהמלכות, היא המבחן להיותו ראוי למלוכה? הרי כידוע המבחן לכשרותו והתאמתו של האדם לתפקיד מסוים הוא בשעת מילוי תפקידו, אז אפשר לראות כיצד הוא מתנהל ומתמודד, ואילו כאן בסיפור אנו רואים שהמבחן של הבן מלך, הוא דווקא לאחר שנפל וירד מהמלוכה, כלומר שלא הצליח להחזיק מעמד בתפקידו, ואז דווקא הוא נבדק אם הוא ראוי למלוכה.
שאלה נוספת שמתבקשת, אנחנו רואים שהמלך אומר לבנו שאם הוא יהיה בשמחה בשעת הירידה, הוא ידע שהוא ראוי למלוכה והמלך יהיה אז בשמחה יתירה, אבל אם הוא יהיה בעצבות בעת הירידה, הוא ידע שאין הוא ראוי למלוכה, אבל אעפי"כ המלך ימשיך להיות בשמחה, על כך שהבן אינו ראוי להיות מלך.
לכאורה ישנה כאן תמיהה גדולה, הרי הבן של המלך ירד מהמלוכה ולא הצליח במשימה, להישאר בשמחה בעת הירידה ועל כן הוא לא ראוי להיות מלך, מדוע שאביו יהיה בשמחה על כך שאין הוא ראוי? הרי להיפך, מן האמת היה ראוי שהמלך יצטער על בנו שגם ירד מהמלוכה וגם אינו ראוי לה, ואילו כאן בסיפור, אנו רואים שהמלך אומר לבנו, שאם הוא לא יהיה בשמחה בשעת הירידה, הוא ימשיך להיות בשמחה על שאין הוא ראוי להיות מלך.
כדי לענות על שאלות אלו, אנו צריכים להקדים ולומר, שהבן מלך הוא כמובן כל אחד מאיתנו, והמלך הוא למעשה מלכו של עולם. הקב"ה נתן לכל יהודי מלוכה, למלוך על עצמו, למלוך על רצונותיו ותאוותיו, על מחשבותיו, מעשיו ודיבוריו. וכמובן אם יצליח לעמוד במשימה, יזכה למלוך גם על כל העולמות כולם, כפי שאומר רבינו, שאיש הישראלי נברא כדי שיהיה לו ממשלה על מלאכים. כאשר האדם מצליח במשימה, והוא עובד את השם יתברך ורואה תוצאות יפות במעשיו ובעבודת השם שלו, לא פלא הדבר שיהיה בשמחה, כי זה טבע האדם, שכאשר הולך לו הכל כרצונו, הרי הוא יהיה בשמחה. אך עיקר המבחן שלו יהיה בשעת הירידה, כאשר הדברים לא מסתדרים לו, כאשר הוא לא מצליח להגשים את רצונותיו, פה יהיה המבחן שלו, האם הוא ימשיך להיות בשמחה או שמא ייפול לעצבות וייאוש.
כאן למעשה טומן לנו רבינו את הסוד והיסוד לכל השמחה בעבודת השם בפרט ובחיים בכלל. השורש לכל השמחה בעבודת השם היא האמונה שהשם יתברך מנהל את העולם וכל מה שהוא עושה, לטובה הוא עושה, עיקר העבודה שלי, היא לקיים את רצון השם, לא להשתעבד לרצונות האישיים שלי. המדרגה והמעלה שלנו לא נמדדת על פי אמות מידה של תוצאות וההצלחות, אלא על פי היגיעה, הרצונות, הקשר עם השם יתברך ובעיקר האמונה.
אם כך כאשר האדם נופל מן המלוכה, כאשר לא הולך לו בעבודת השם והוא מגיע למקומות לא ראויים, יש לו שתי אפשרויות: אפשרות ראשונה ליפול לעצבות או ייאוש, כי הוא רואה שהוא מתייגע ומנסה בכל כוחו ואעפי"כ הוא נפל ממדרגתו, ואם כך הוא יכול גם לחשוב שבכלל אינו ראוי למלוכה.
אך אפשרות שנייה היא להתחזק באמונה, להאמין שגם הנפילה והירידה זהו רצון השם, יש מי שמנהל את העולם וכל מה שהוא עושה איתי הכל לטובה, גם כאן במקום הנמוך בו אני נמצא, יש לי איזה עבודה לעשות, ואם כך הם פני הדברים מה לי להיות בעצבות, אני ממשיך לעבוד את השם יתברך בכל מקום, בין בעליה ובין בירידה.
על כן עיקר המבחן של האדם אם הוא ראוי למלוכה, הוא בשעת הירידה דווקא, כעת נמדדת מידת האמונה והנאמנות שלו והחיבור האמיתי לבורא עולם.
אך עדיין נשארת השאלה, מילא, הבן לא הצליח במשימה ונפל לעצבות, אבל מדוע גם המלך, שהוא כמובן השם יתברך, ממשיך להיות בשמחה על שהבן אינו ראוי למלוכה, הרי מן הראוי היה שאבא שבנו לא יצליח לא ישמח על כך?
כדי לרדת לעומקם של דברים, אנחנו צריכים לדעת, שיתכן מצב שהאדם יעבוד את השם יתברך, אך בעצם בפנימיות הדברים הוא למעשה עובד את עצמו, הוא עובד כי הוא שמח בהצלחות שלו, הוא מגשים את הרצונות שלו, הוא שם את עצמו במרכז העניין, ואם כך למעשה הוא ממליך את עצמו, הוא גם עשוי לחשוב שהמלוכה היא דבר מובן מאליו וזה ראוי ומגיע לו, ועל כן הוא יכול גם ליפול בגאווה, שזה גרוע מן הכל.
על כן, עיקר המבחן הוא בשעת הירידה, האם אני מחפש את כבוד עצמי או שאני מחפש את כבוד השם, האם אני מבטל את רצונותיי בפני רצון השם יתברך או שאני נופל לעצבות על שאין רצונותיי מתקיימים.
ברגע שאני ממשיך להיות בשמחה גם במקום שאליו ירדתי, גם כשלא הצלחתי ולא הולך לי על פי רצוני והבנתי, בזה אני למעשה מקבל עלי את הנהגת השם ומלכותו, כי בסופו של דבר רצונו של השם יתברך הוא המתקיים ואם לא הצלחתי או שירדתי, גם זה היה רצון השם יתברך ואם זה רצונו ואני מקבל זאת באהבה אעפ"י שזה נוגד את רצונותיי, הרי בזה אני מעיד שאני באמת עובד את השם יתברך ולא עובד את השם בשביל מטרותיי, כמו כן אני מראה ומעיד על האמונה שלי בבורא, שהוא מנהיג אותי בצורה הטובה ביותר, וכאשר אני ממליך את השם יתברך עלי ומתבטל אליו, הרי למעשה אני נכלל בו וגם אני נעשה לחלק מהמלוכה.
זו גם התשובה מדוע המלך ממשיך להיות בשמחה, גם כאשר הבן אינו ראוי למלוכה, כי עדיף להקב"ה שהאדם יהיה בתכלית המדרגה התחתונה, אבל יהיה בשפלות ובענווה ויעבוד אותו באמת, מאשר הוא יהיה בתכלית המדרגה העליונה אבל בגאווה ויעבוד את השם רק כדי להשיג את רצונותיו. על כן, זה הוא היסוד ושורש העבודה שמלמד אותנו רבינו בעבודת השם. לא משנה באיזו מדרגה אתה אוחז, לא משנה מה עובר עליך, לא משנה כיצד אתה מרגיש לגבי עצמך ומצבך, עליך לדעת שגם כאן במקום שאתה נמצא עכשיו ישנה עבודה שאותה אתה יכול לקיים וגם כאן ביכולתך להתחבר להשם יתברך. אני צריך להמשיך, להשתדל ולעשות כל מה שביכולתי לעשות וגם אם אין אני מצליח לעשות דבר, עלי להחזיק חזק ברצון ובחיבור להשם יתברך והעיקר להשתדל היות בשמחה.