וזה העיקר והיסוד שהכל תלוי בו, שיזכור חסדו הגדול, שזכה להתקרב להשם יתברך ולצדיקים, כי כל מי שרוצה לגשת אל הקודש, להתקרב להשם יתברך ולתורתו, מתגברים ומתפשטים כנגדו מאוד מאוד בכל פעם הס"א, שהם הדמיונות והתאוות והבלבולים והמניעות וכו', והם מתפשטים נגדו בכל פעם מאוד מאוד ואינם מניחים אותו ליכנוס לשערי הקדושה.
ומחמת זה רבים נכשלו ונפלו, כי בתחילה התחילו קצת להתקרב להשם יתברך ועסקו בתורה קצת וכו', אבל אחר כך ע"י עוצם ההתפשטות וההשתטחות הנ"ל של המניעות והתאוות והבלבולים שהתפשטו כנגדם מאוד בכל פעם, ע"י זה טעו בעצמם כאילו אפס תקוה ח"ו ונתרחקו כמו שנתרחקו.
ובאמת טעו הרבה בזה, כמו שאמר רבינו ז"ל, שבזה טועים החסידים הרבה, ומה שסוברים שהתגברות התאוות נגדם הוא מחמת שנפלו ממדרגתם, לא כן הוא, אדרבא מחמת שצריכים לעלות מדרגא לדרגא, ע"י זה מתגברים ומתפשטים כנגדם הדמיונות והתאוות. אך עיקר העצה לזה הוא שיזכיר את עצמו בכל עת גודל חסדו וטובו הגדול של השם יתברך ואל ישכח כל גמוליו, ויזכור היטב כל החסד הגדול שעשה השם יתברך עמו ולא עשהו גוי וקירבו לישרים ותמימים היונקים מצדיקי אמת וישמח מאוד בכל הנקודות טובות שזיכהו השם יתברך מעודו, וע"י זה יזכה להתגבר בכל פעם נגד גודל ההתפשטות של הקליפות המתפשטים בכל דרגא ודרגא, ויעבור לבטח עליהם.
כי עיקר גדולתו של יוצר בראשית, הוא בחינת החסד הגדול, שהוא עושה עמנו בכל עת בכל דור ודור, כי מידת החסד נקראת גדולה, כמו שנאמר "לך השם הגדולה" זה חסד כידוע, וכל מה שנתגלה חסדו יותר נתגלה גדולתו יתברך יותר.
על כן כשהאדם משמח את עצמו בשמחת ישראל ומזכיר לעצמו חסדיו ונפלאותיו שעשה עמו, ומאמין בחסדיו ונפלאותיו שעשה עמו, שעדיין יש לו תקוה תמיד, כאשר הודיעונו הצדיקים האמתיים, ע"י זה נתגלה גדולת הבורא, כי זה עיקר גדולתו, וע"י זה מכניע ומשבר הקליפות שבמדרגה שמתפשטים כנגדו וזוכה לבטלם ולבוא למדרגה השנייה, וכן בכל פעם.
והכלל שצריכים לידע ולהאמין שחסדו וטובו יתברך הוא בלי שיעור, כמו שנאמר "חסדי השם כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו" וכתיב "כי ההרים ימושו והגבעות תמותנה וחסדי מאיתך לא ימוש" וכל התקוה לעולם הבא שאנו מצפים לקבל ממנו יתברך, הכל הוא רק מתנת חינם, רק שהוא ברחמיו רוצה שנכין עצמינו לקבל מתנתו הטובה, על כן בכל עת ושעה ורגע יש בידינו להתחיל מעתה להכין עצמינו לקבל טובו וחסדו, והעיקר ע"י הרצון, כמו שאמר רבינו ז"ל שהעיקר הוא הרצון, וזה יש בידינו תמיד.
על כן ראוי לנו בכל עת להודות לו ולברכו על כל החסד אשר הוא עושה עמנו ואשר עתיד לעשות עמנו, ולבטוח בחסדו ולצפות לישועתו ולשמח נפשנו מאוד בכל זה, וע"י זה נזכה להתגבר בכל פעם על גודל ההתפשטות שמתפשטים כנגדנו בכל עת, עד שנזכה להתקרב אליו יתברך ע"י גודל חסדיו ורחמיו המרובים והגדולים שאינם תמים ואינם כלים לעולם.
וזה מה שכתוב "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" היינו כשאיש הישראלי יוצא מדרגא לדרגא, אז משתטחים ומתפשטים כנגדו הקליפות, שהם כל הדמיונות וכו', שהם בחינת חרון אף, כי הם מ'תוקפא דדינא' כידוע. וזה "ויצא יעקב" שהוא איש הישראלי "מבאר שבע" היינו מהמדרגה הקדושה שנקראת באר שבע, כי כל דרגא ודרגא דקדושה כלולה מכל השבעה מידות, שהם ז' ימי המניין שכלולים בכל דרגא.
וכשיעקב שהוא איש הישראלי יוצא משם כדי לבוא למדרגה השנייה הגבוהה יותר, אז "וילך חרנה" שמוכרח לילך דרך החרון אף, שהם הקליפות, שמהם כל הדמיונות והתאוות והבלבולים שמתפשטים נגדו בכל פעם. אבל מחמת שאיש הישראלי, בחינת יעקב, חזק בדעתו ואינו מניח את מקומו ואינו נופל בדעתו, רק מתחזק בכל מה שאפשר לעמוד על עמדו, ע"י זה "ויפגע במקום", שע"י זה זכה להבין האמת שמה שמתפשטים התאוות וכו' כנגדו כל כך, אין זה נפילה ח"ו, רק שהוא מחמת שצריך לבא למדרגה גבוהה יותר ולהתקרב להשם יתברך בהתקרבות יותר ומחמת זה מתפשטים כנגדו כל כך.
וזה "ויפגע במקום" שזכה בתוקף החרון אף שהם הקליפות שהתפשטו כנגדו, לפגוע שם במקומו של עולם. כי כל מה שעולים למדרגה גבוהה יותר, מתקרבים ביותר להשם יתברך שהוא מקומו של עולם, שכל המקומות וכל הדרגות שבעולם כלולים בו יתברך, כי הוא יתברך מקומו של עולם ואין העולם מקומו. היינו שיעקב בחינת איש הישראלי זכה ע"י גודל התחזקותו להבין האמת שאין זה נפילה והתרחקות ח"ו והבין ששם דוקא צריך לבוא למדרגה גבוהה יותר, להתקרב ביותר להשם יתברך ועל כן מתפשטים כנגדו כל כך.
ואז "וילן שם כי בא השמש" היינו שקיבל על עצמו וסבל צער החושך שהוא בחינת לילה, ולן שם בצערו שהיה לו מרדיפת התאוות והדמיונות, שהם בחינת חרון אף בחינת הקליפות שהתפשטו כנגדו מחמת שהיה צריך לעלות למדרגה שנייה כנ"ל. וזה "כי בא השמש" שהוא השכל והמוחין שנסתלקו ממנו, כי בעת התגברותם והתפשטותם אין השכל בשלמות, כי כח המדמה שמשם כל התאוות וכו' הוא כנגד השכל. וזה "כי בא השמש" שלא בעונתה, היינו שבודאי ביאת השמש, שהוא הסתלקות המוחין, שהיו לו אז שלא בעונתה, שלא בזמנו, כי לא היה בדין שיסתלק שכלו ממנו ויתפשטו כנגדו כל כך, כי לא היה מחמת נפילתו ח"ו רק מחמת שהיה צריך לעלות למדרגה גבוהה יותר.
וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" ואמרו רז"ל שהיו י"ב אבנים כנגד י"ב שבטי בני ישראל, שהם בחינת י"ב אבני החושן שהם כלליות הגונין, כי כל הגונין היו בי"ב אבני החושן. היינו שהמשיך התגלות הגונין, שהם גדולת הבורא וע"י זה הכניע הקליפות שבמדרגה וזכה לצאת מהמדמה שבמדרגה לעלות אל השכל. וזה "וישכב במקום ההוא" שע"י שעמד איש הישראלי על עמדו ולא הניח עצמו ליפול ע"י תוקף ההתפשטות שהתפשטו כנגדו, וזכה להמשיך התגלות הגונין, שהוא גדולת הבורא יתברך, עד שהכניע ושיבר אותם, ע"י זה זכה לעלות אל השכל שבמדרגה הגבוהה יותר.
ואז "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" היינו שאז הראו לו שכל עבודת האדם בזה העולם הוא בבחינה הזאת, היינו שהוא צריך בכל פעם לעלות מדרגה לדרגה, כמו שעולים בסולם, ומחמת זה מתגברים ומשתטחים כנגדו כל כך בכל פעם כנ"ל. וזה "והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו" מלאכי אלוקים הם עובדי השם שנמשלו למלאכים, עולים ויורדים בזה הסולם, כי כל עלייתם וירידתם הוא בבחינת הסולם הזה, שמי שהוא פיקח ומאמין לדברי הצדיק, שאין זה נפילה כלל, ומתחזק ומתגבר כנ"ל, הוא עולה ע"י זה למדרגה הגבוהה יותר, ולהיפך מי שאינו מתחזק הוא יורד ח"ו ע"י זה.
וזה "והנה השם ניצב עליו ויאמר וכו'" שהבטיחו בכמה הבטחות. כי מחמת שיעקב, שהוא איש הישראלי הכשר, עמד בניסיון ולא הניח את מקומו עד שעלה למדרגה ב' כנ"ל, על כן הבטיחו השם יתברך שיהיה עמו וכו' כמו שנאמר "ושמרתיך בכל אשר תלך וכו'" שהבטיחו שאף על פי שיעבור עליו עוד כהנה וכהנה, אבל השם יתברך ישמרהו בכל עת בכל אשר ילך, עד אשר יביאהו למדרגתו העליונה בשלמות, בחינת "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך".
ואז "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש השם במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" היינו כשהקיץ משנתו וצערו, שהיה לו בעת שהתפשטו כנגדו כל כך, אז אמר "אכן יש השם במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" כי נדמה לי כאילו אין שם השם יתברך, כי הדמיונות רצו לבלבל אותי כאילו אין שם השם יתברך ורצו להפיל אותי ח"ו, ומה גדלו חסדי השם אשר עזרני עד כה לעמוד על עמדי עד שנודע לי כי באמת יש השם במקום הזה, כי באמת לא הייתה נפילה כלל, רק שהתפשטו כנגדי מחמת שהייתי צריך לעלות למדרגה גבוהה יותר ולהתקרב להשם יתברך בהתקרבות יותר כנ"ל.