ממשיך רבי נתן וכותב: "וזה בחינת המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בעניין נרות חנוכה, שבית שמאי אומרים פוחת והולך ובית הלל אומרים מוסיף והולך, כלומר שבית שמאי אומרים שביום הראשון צריך להדליק את כל שמונת הנרות ובכל יום שאחריו להדליק פחות נר ובית הלל אומרים להיפך, שצריך להתחיל מנר אחד ובכל יום יש להוסיף נר נוסף כלומר מוסיף והולך".
מסביר רבי נתן שזה בחינת המחלוקת בין הצדיקים על הפצת אור השם יתברך, כי הצדיקים שהם בחינת בית שמאי אומרים שכל מה שמתגלה להם האור הגנוז כלומר סודות התורה גדולים יותר, הם צריכים לצמצם ולהסתיר את האור ולשמור אותו רק לאלו הראויים לכך ולא להפיץ אותו הלאה לאלו שאינם ראויים, ואת זה הם למדו כביכול מהשם יתברך, כי כמו שהקב"ה כאשר הוא ברא את העולם הוא גנז את האור לצדיקים, כך גם עכשיו צריך לגנוז את האור כדי שלא כל מי שאינו ראוי יבוא ויקבל אותו.
לעומת זאת, ישנם צדיקים שהם בחינת בית הלל, שטוענים להיפך, שכמה שהשם יתברך משפיע עליהם אור גדול יותר ומגלה להם את סודותיו, כך הם צריכים לצמצם אותו ולהפיץ אותו לעולם כולו, שכולם יזכו לקבל את אור השם יתברך, גם המרוחקים ביותר, להאיר גם בנמוכים והחולים מאוד, לקרבם ולרפאותם, ועל כן נפסקה ההלכה כבית הילל.
זה גם היה עיקר המחלוקת בין יוסף לאחיו, שהאחים הקדושים ראו אותו משחק עם בני השפחות, שיוסף הוריד עצמו אליהם כדי לקרב אותם, והם חלקו עליו בעבור זה וחשבו שהוא נמצא במדרגתם. אבל יוסף הצדיק, שהוא בחינת מוסיף והולך, סיפר להם את החלום שחלם, שהנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי, שזה הבחינה של הצדיק יסוד עולם שכולם צריכים להתבטל אליו, גם השמש והירח שהם בחינת הצדיקים הגדולים במעלה מאוד מאוד שהם בחינת שמש וירח וגם אחד עשר הכוכבים שהם בחינת הנפשות הנמוכות, כולם צריכים את יוסף הצדיק, שהוא בחינת צדיק האמת.
עוד אומר להם יוסף הצדיק, ש"הנה אנחנו מאלמים אלומים", כלומר מקבלים ומצמצמים את האור ו'השגות אלוקות', ו"הנה קמה אלומתי וגם ניצבה והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי". כלומר ה'השגות אלוקות' שאני משיג ומצמצם, כדי שגם המרוחקים והפחותים במעלה יוכלו לקבל אותם, "קמה וגם ניצבה" שהם עומדים לעולם. וכל האלומות שלכם, שזה בחינת ה'השגות אלוקות' וצמצומים, צריכים ל'השגות אלוקות' שלי.
כי את צדיק האמת צריכים גם הפחותים והמרוחקים ביותר, וגם הגדולים במעלה מאוד מאוד, כי הצדיק יסוד עולם מראה למרוחקים ביותר שהשם יתברך איתם ואצלם תמיד ואין שום ייאוש בעולם כלל, מוריד להם 'השגות אלוקות' ומכיר להם את מי שאמר והיה העולם, עד למקום בו הם נמצאים וע"י זה מגלה להם את גדולת רחמיו וחסדיו של השם יתברך, כמו כן הוא מודיע להם את עוצם גדולתם ומעלתם למרות מצבם ושיפלותם וחשיבות כל מעשה קטן שהם זוכים לעשות.
וכן להיפך, לגדולים במעלה הוא מגלה כמה הם עדיין רחוקים מהשגת אלוקותו יתברך, כי לגדולתו יתברך אין סוף וחקר ויש להם עוד הרבה מה לעמול ולהתייגע עד שיזכו למה שיזכו. וזה בחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הינך" כמו שכותב רבינו בספרו הקדוש ליקוטי מוהר"ן, תורה ו: "והפרוש הפשוט הוא, שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה, צריך לחגור מתניו, שיתחזק עצמו בדרכי השם תמיד, בין בעליה בין בירידה, שהם בחינת: אם אסק שמים ואציעה שאול וכו', היינו בין שיזכה לאיזה עליה, לאיזה מדרגה גדולה, אעפ"י כן אל יעמוד שם ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאוד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו', שזהו בחינת 'בקי ברצוא' בבחינת 'עייל', שהוא בחינת: אם אסק שמים שם אתה. וכן להיפך, שאפילו אם ייפול, חס ושלום, למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת: ואציע שאול הינך, וזה בחינת 'בקי בשוב'. כי אי אפשר לילך בדרכי התשובה, כי אם כשבקי בשני הבקיאות האלו".
כפי שכתבנו, רבינו הקדוש, הצדיק יסוד עולם, מודיע לרחוקים ביותר, שאין הם מרוחקים כלל והשם יתברך נמצא איתם ואצלם בכל מצב, ולהיפך לגדולים במעלה מאוד מודיע צדיק האמת שעדיין יש להם עוד לאן לחתור ולהשיג ולהתעלות.
כמו כן אצל כל אדם בפרטיות, שעובר מה שעובר, פעם הוא בעלייה ופעם בירידה, פעם הוא בבחינת שמיים ופעם בשאול תחתיות, רבינו הקדוש מלמד אותנו כיצד לנהוג בכל מצב בו אנחנו נמצאים, נותן לנו עצות כיצד להחזיק מעמד בשעות הירידה, להמתין, לעשות מה שאפשר, להתחזק ברצונות ובתפילה, להמתין לעליה שתבוא ולהתחיל מחדש. כמו כן בעליה שלא יגבה ליבו שהגיע למעלה כל שהיא וידע שיש עוד הרבה מה להשיג ולהגיע. כי עיקר 'השגת האלוקות' שמכניס רבינו באנשיו, שאין אנו יודעים כלל, רק העיקר זה להבין שלגדולתו אין חקר ואנו צריכים לקיים את דברי התורה ודברי הצדיקים בפשיטות ותמימות, בין בעליה ובין בירידה, ומסיים רבינו ואומר "וכשיש לו אלו השני בקיאות הנ"ל, אזי הוא הולך בדרכי התשובה, כי עיקר דרך התשובה זוכין ע"י שני הבקיאות הנ"ל ואז ימין השם פשוטה לקבל תשובתו."
כי זה עיקר התשובה, תשובה מלשון לשוב, שידע האדם שבכל מקום בו הוא נמצא, בין בעליה ובין בירידה, הוא תמיד נמצא בתהליך לשוב אליו יתברך, כאשר האדם משיג זאת ויודע שמצד אחד השם יתברך תמיד נמצא איתו ואצלו ומצד שני הוא אף פעם לא הגיע אל היעד כי לגדולתו יתברך אין סוף וחקר, כאשר האדם יש לו את שני הבקיאויות הנ"ל, אזי הוא בדר התשובה וימין השם פשוטה לקבל תשובתו.