והכלל שאפילו שנופלים מאוד ח"ו לספיקות והרהורים, שמהרהר אחר השם יתברך, אף על פי כן עדיין יכולים לחזור, כי הנפילה והירידה היא תכלית העליה. כי שורש כל הבריאה הוא הכבוד, כי "מלא כל הארץ כבודו" ובכל ה'עשרה מאמרות' שבהם נברא העולם, מלובש בהם כבודו יתברך. ויש גבול לכל בחינת כבוד וכבוד שמלובש בכל מאמר שלא יתפשט למקומות החיצונים בחינת "וכבודי לאחר לא אתן", אך מהיכן מקבלים חיות מקומות המטונפים.
אך יש מאמר סתום, שמגודל ההסתרה וההעלמה הם מקבלים חיות משם, והמאמר הסתום הוא בחינת 'איה' בחינת "בראשית מאמר סתום" ועל כן כשהאדם נופל ח"ו למקומות כאלו, שהם בחינת מקומות המטונפים, ורואה בעצמו שהוא רחוק מכבודו יתברך, כי באלו המקומות בודאי אין שם כבודו יתברך כנ"ל, ואזי הוא מתחיל להצטער ולהתגעגע ולבקש ולחפש "איה מקום כבודו" מחמת שהוא רואה שהוא רחוק מכבודו יתברך, אזי אף על פי שהוא באמת נפל למקום שנפל, אף על פי כן מאחר שהוא מחפש ומבקש "איה מקום כבודו" זו הירידה היא תכלית העליה.
כי "איה מקום כבודו" זה בחינת הכבוד העליון, בחינת מאמר סתום, שמשם נמשך חיות למקומות החיצונים, מחמת שהוא סתום ונעלם מאוד. ועכשיו ע"י שמבקש ומחפש 'איה' וכו', ע"י זה הוא עולה בתכלית העליה, אל הכבוד העליון. וזה בחינת "ואיה השה לעולה" כי מקומות המטונפים הם בחינת עקמומיות והרהורי הלב, ועל זה צריכים להביא עולה, וע"י בחינת 'איה' הנ"ל מתקן זאת, כי נעשה מהירידה תכלית העליה ונעשה מזה בחינת קרבן עולה שצריכים להביא על פגם הרהורי הלב.
ועל כן אומרים פרשת התמיד קודם התפילה, בעת שמתקנים עולם העשייה כידוע, כי ע"י עולת תמיד מעלים הניצוצות מעמקי הקליפות ומעלים אותם אל הקדושה, וכל זה ע"י הבחינה הנ"ל "ואיה השה לעולה" שזה בחינת עולת תמיד שהוא אותיות תולע, דהיינו שמהפכים מתולע שהם מקומות המטונפים של החיצונים לבחינת עולת כנ"ל.
וזה שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו" כי ע"י תשובה הנ"ל, דהיינו ע"י שאין מייאשים עצמם בשום נפילה שבעולם, רק תמיד מבקשים ומחפשים אחר כבודו יתברך, יהיה איך שיהיה, ע"י זה זוכים לעלות בתכלית העליה לבחינת 'איה' שהוא מאמר סתום כנ"ל, וע"י זה נמחלים לו כל עוונותיו, כי משם הוא עיקר הסליחה והמחילה לכל העוונות בבחינת "כי עימך הסליחה" עימך דוקא.
כי אפילו אם נופלים לחטאים עצומים, שהם בחינת תולע, בחינת מקומות המטונפים כנ"ל, אף על פי כן ע"י הבקשה והחיפוש שמבקשים ומחפשים "איה מקום כבודו" ואין רוצה להניח את מקומו לפרוש ולצאת לחוץ ח"ו, שזה הדבר הקשה וחמור מכל העבירות הגדולים שבתורה, כשמייאשים עצמם ופורשים לגמרי בבחינת "שנה ופירש קשה מכולם" אבל כל זמן שאין מניח את מקומו בבחינת "אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח" יהיה איך שיהיה.
ואף על פי שהוא רואה שהוא באמת פגום ומקולקל מאוד מאוד ורחוק מאוד מכבודו יתברך, אף על פי כן הוא מרחם על עצמו ושואל ומחפש ומבקש תמיד "איה מקום כבודו" כי באמת בודאי אין שום מקום לברוח מפניו יתברך כמו שנאמר "אנא מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" ומה יפעל בזה אם ילך ח"ו אחר תאוותיו עוד, הלא סוף כל סוף מרה תהיה באחרונה ובסוף בודאי יהיה לו למשיב נפש כל מה שיזכה להציל עצמו ומה שיחזק עצמו בכל פעם. ואפילו אם לא יזכה להציל עצמו כי אם מעט דמעט, אף על פי כן גם אותו המעט יהיה רב בעיניו מאוד מאוד בסוף כמוצא שלל רב, כי בסוף לא יהיה נשאר לו, כי אם זה המעט שהציל את עצמו איזה פעם כמציל מן הדליקה.
וכל זה ברור מאוד למי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומיישב את עצמו ומסתכל על תכליתו הנצחי באמת. ומחמת שמיישב עצמו כך ורואה ויודע שאין שום תכלית ותקוה וטוב בעולם הזה, כי אם לעשות רצונו יתברך באמת ולהתקרב לכבודו יתברך. וכשרואה שהוא רחוק מאוד מאוד מכבודו יתברך, ואזי שואל ומבקש ומחפש "איה מקום כבודו" ע"י זה בעצמו הוא עולה בתכלית העליה לבחינת 'איה מאמר סתום' ונעשה השה לעולה, לכפר על כל הפגמים שלו ועל כל העקמומיות שבליבו, וזה בחינת עולת התמיד.
ותשלך אמת ארצה
עיקר התגלות האמת הוא לגלות ידיעת אמיתתו בעולם, כי הוא יתברך עצם האמת, וכל אחד כפי ריחוקו מהאמת, כמו כן הוא רחוק מהשם יתברך. וכן להיפך, כל מה שקרוב יותר אל האמת, כמו כן הוא קרוב יותר אל השם יתברך.
אבל אמיתת האמת אי אפשר להשיג, כי אם ע"י הבחירה בנסיונות רבים ועצומים, כמו שמצינו בכל הצדיקים הגדולים, שלא זכו להשיג האמת כי אם ע"י ניסיונות רבים. והראשון היה אברהם אבינו שהיה לו נסיונות עצומים מאוד נגד כל העולם, שהיו מלאים שקר, עד שאמרו על אברהם שהוא מין וכופר והשליכוהו לכבשן האש ורדפו אותו מאוד. והוא עמד בכל הנסיונות, וע"י זה גילה האמת בעולם והודיע שיש אלוקים אמת, שליט ומושל ומשגיח וכו', וכן עשו כל הצדיקים שאחריו.
ועיקר התגלות האמת בשלמות, יהיה ע"י משיח צדקנו, שיבוא בסוף באחרית הימים האלה, שכבר נתרבה העולם מאוד, ועיקר הריבוי הוא בדעות שיש שינוי דעות הרבה, ומשיח בעוצם צדקתו יזכה להשיג האמת לאמתו ולגלות האמת בעולם, ואז תהיה גאולה שלימה ואז תהיה נשלמת כוונת הבריאה בתכלית השלמות.
וזה האמת שתתגלה אז, אין שום מלאך ושרף יכול להשיגה, רק הצדיקים האמתיים, שעמדו בניסיון עד שזכו לגלות האמת מתוך זה העולם הגשמי ששם הריבוי ואחיזת השקר ביותר והוא רחוק מאחד בתכלית.
ועל כן גם המלאכים שנקראים אמת, שמידתם אמת, גם הם לא יכלו להבין ולהשיג עמקות דעתו יתברך על כן קטרגו על בריאת האדם, ועל כן אמרה האמת לא יברא, כי אף על פי שמדתו אמת, אף על פי כן לא היתה יכולה להשיג עמקות דעתו של השם יתברך ולהשיג אמיתת האמת שיזכו הצדיקים בסוף, ע"י שיעמדו בניסיון ב'עלמא דשקרא' דוקא. ועל כן אמרה האמת אל יברא, כי האמת ראתה שתיכף שיהיה נברא האדם יתגבר השקר ועל כן לא היתה יכולה לסבול שיהיה נברא, כי האמת לא יכולה לסבול השקר.
אבל באמת גם המלאכים הנקראים אמת טעו בזה, כי אף על פי שכונתם הייתה באמת, אבל לא יכלו לעמוד על אמיתת האמת. כי האמת לאמיתו אי אפשר להשיגו, כי אם בזה העולם דוקא ,ע"י שעומדים בנסיון כנ"ל.
על כן נטל השם יתברך את האמת והשליכה לארץ והרחיקה מעל פניו, כי השם יתברך אינו בוחר באמת כזו, אף על פי שכונתו רצויה באמת, אבל לא זכו עדיין להשיג אמיתת דעתו יתברך, מחמת שלא היו בזה העולם הבחירה ולא נזדככו ונצטרפו בתוך הריבוי והשקר, לברר האמת מתוך הריבוי והשקר.
ועל כן גזר להשליך האמת לארץ, שנאמר "ותשלך אמת ארצה" כי זה בעצמו תיקון ובירור האמת, שע"י שתושלך האמת עד לארץ, ע"י זה דוקא תתברר ותזדכך האמת ע"י הצדיקי אמת ואז דוקא תתגלה האמת הברורה, שיזכו להשיג ידיעת אמיתתו יתברך, מה שלא היה אפשר בשום אופן להשיג כשהיתה האמת למעלה בעולמות העליונים, ששם אין שום שקר כלל, וע"י זה תעלה האמת מן הארץ בתכלית השלמות, בבחינת "אמת מארץ תצמח" ואז יהיה שלמות האמת וישיגו האמת לאמיתו כנ"ל.
ועל כן בזה העולם עיקר שלמות האמת הוא האמונה, כי עיקר האמת הוא לידע שאי אפשר להשיג עצם האמת, כי עצם האמת הוא השם יתברך לבד כמו שנאמר "ואמת השם לעולם" וזה אי אפשר להשיג. רק עיקר האמת הוא לידע שאי אפשר להשיג עצם האמת, בחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע.
ועל כן עיקר שלמות האמת הוא האמונה, וזה כל עבודת האדם בזה העולם לבוא לזה, לזכות לאמת ואמונה בשלמות באמת לאמתו, אבל אי אפשר לבוא לזה, כי אם ע"י גדולי הצדיקים הנ"ל, שזכו לזה ע"י יגיעות רבות כנ"ל. ומי שחפץ באמת לאמיתו ואינו מניח להטעות את עצמו יוכל להבין מרחוק היכן האמת לאמיתו ובלבד שלא יהיה שוטה להגיס דעתו ולומר שיוכל להבין האמת מיד ולעמוד תיכף על סוף דעתם.
כי גם אמיתת דעתם של גדולי הצדיקים אי אפשר להשיג כידוע, כי הם נכללים בו יתברך וגם מחשבותם עמקו מאוד, רק ע"י האמת יוכל לזכות לבוא לאמונה שיבין ע"י האמת, אם ירצה להסתכל על האמת האמיתו, יבין שראוי להאמין באמת, ואז יזכה לאמת ואמונה שזה כל שלמות האדם.
וזה בעצמו בחינת מה שהשליך האמת לארץ, כי ארץ היא בחינת אמונה בחינת "שכן ארץ ורעה אמונה" ובשביל זה בעצמו נקראת האמונה ארץ, מחמת שעיקר האמונה היא בארץ הזאת הגשמית, שהיא רחוקה בתכלית מהשגת דעתו יתברך, אבל בזה הארץ דוקא, משיגים הצדיקים את האמת לאמיתו ע"י התחזקות האמונה כנ"ל, ועל כן השליך האמת לארץ, שהיא בחינת אמונה, שתתברר האמת ע"י האמונה ע"י גדולי הצדיקים.