אך עיקר תיקון העולם למלא כל החסרונות של העולם הוא ע"י בחינת משה, שהוא בחינת נביא באספקלריא המאירה והוא מי שזוכה לעשות המצוות בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה ואינו רוצה שום שכר עולם הבא בעד המצוה כי העולם הבא שלו הוא במצוה בעצמה.
כי עיקר בריאת העולם היה רק בשביל התכלית הזאת, לזכות לשמחה של מצוה, דהיינו לזכות שתהיה לאדם שמחה מהמצוה בעצמה עד שלא ירצה שום עולם הבא, שזה עיקר תכלית כוונת הבריאה ובשביל זה נברא הכל. ועל כן ע"י זה דוקא עולה כל העולם ומלואו בתכלית העלייה ונכלל בשורשו ונתתקן, ונתמלאים כל החסרונות של העולם.
כי זה ידוע שעיקר כלל כל הבריאה של כל העולמות כולם מראש ועד סוף הכל היה רק בשביל האדם, כדי שיזכה האדם בעולם הזה לעבוד ולהשתכר שכרו על פי עבודתו אשר יעבוד את השם יתברך בזה העולם על פי בחירתו, כדי שלא יאכל 'נהמא דכסופא', אשר רק בשביל זה היתה כל הבריאה כולה כידוע ומובא בספרים.
כי מתחילה היתה הנשמה אוכלת 'נהמא דכסופא' והשם יתברך רוצה להיטיב וחפץ להיטיב לנשמה שלא תאכל 'נהמא דכסופא' ובשביל זה ברא את כל הבריאה כולה מראש ועד סוף. ועיקר התכלית הוא השמחה שהיא עיקר השכר והאושר האחרון, שאז נזכה לשמחה שלימה בהשם יתברך כמו שנאמר "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו וכו' נגילה ושמחה בישועתו" וכמו שאמרו רז"ל "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא" ועוד "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון" שמחה שאין לה קץ, שהיא השמחה של העתיד.
וכן מבואר בפסוקים רבים מאוד שהשם יתברך הוא עצם השמחה כביכול כמו שנאמר "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו" ורצה בחסדו וטובו לזכות את נשמות ישראל שיזכו לשמחה הזאת, היינו לשמחה שלו, שכפי שמחתו כן תהיה שמחתנו כמו שנאמר "ישמח השם במעשיו ישמח ישראל בעושיו".
אך לשמחה זאת אי אפשר לזכות כי אם ע"י מצוות ומעשים טובים של האדם השפל בעולם הזה דווקא, שהוא בעל בחירה וזוכה להשתכר שכרו ע"י מצוותיו ומעשיו הטובים שעושה ביגיעה גדולה ע"י כפיית יצרו הרע מחמת שהוא בעל בחירה, ע"י זה דוקא הוא יכול לזכות לשמחה הזאת שאין לה קץ שהיא שמחת השם יתברך בעצמו כביכול. כי כל זמן שאין משתכרים השכר על פי עבודתו, רק מקבלים השכר במתנת חינם, אף על פי שטבע הטוב להטיב והשם יתברך חפץ להטיב לו כל טוב, אף על פי כן אי אפשר שיזכה לשמחה בשלמות.
כי כל זמן שאינו זוכה להשתכר שכרו על פי עבודתו, הוא בבחינת מקבל, שזה בחינת דלות ועניות, שהם בחינת מקבלים, ששם עיקר העצבות וכל אכילתו הוא לחם ועצלות בחינת "בעצבון תאכלנה" שנאמר על העני המקבל. ובשביל זה בעצמו ברא השם יתברך את כל הבריאה כולה שהכל היה כדי שלא תאכל הנשמה 'נהמא דכסופא', היינו כי השם יתברך רצה לזכות את הנשמה שתזכה לשכר המקווה שהוא שמחה בו יתברך, שמחה שאין לה קץ, שלשמחה זו אי אפשר לזכות בשום אופן כי אם כשאינו בכלל מקבל כלל. כי כל זמן שהוא בבחינת מקבל נאחז בו בחינת עצבות שהיא בחינת עניות בחינת "בעצבון תאכלנה" ועל כן אי אפשר לזכות לאושר האחרון היינו לשמחה הנ"ל, כי אם ע"י עבודתו, שאז אינו מקבל כלל ואז יזכה ע"י עבודתו לשמחה שאין לה קץ.
וכשברא השם יתברך את הבריאה, ואז לה היתה עדיין שום עבודה ושום 'אתערותא דלתתא' כלל, והוצרך לברוא את הבריאה בחסדו בתורת חסד לבד ועל כן היה אז העולם בבחינת מקבל, מאחר שנברא רק בחסד חינם לבד בלי שום עבודת האדם ובשביל זה היה אחיזת הדין בבריאת העולם.
נמצא שהיה כל העולם בבחינת מקבל, שהוא בחינת עצבות כנ"ל ועל כן בהכרח היה אחיזת הדין בשעת בריאת העולם, מחמת שלא היתה 'אתערותא דלתתא', היינו מחמת שהיה העולם בבחינת מקבל, ומהדין הזה נשתלשלים ובאים כל החסרונות וכל הגזרות ח"ו הבאים על העולם.
ועל כן אי אפשר להמתיק הדין הזה ולתקן העולם ולמלאות חסרון העולם כי אם ע"י צדיק האמת שזוכה לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך מהמצוה בעצמה ואינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא, שזה הצדיק דוקא יכול לתקן העולם מכל החסרונות ולהמתיק כל הדינים, כי זה הצדיק אינו בבחינת מקבל כלל ואין בו שום אחיזת העצבות והדין כלל. כי כל זמן שאין זוכים לבחינה זו, רק הוא רוצה עדיין שכר עולם הבא בעד מצוותיו, אף על פי שהוא צדיק גמור באמת ויש לו עולם הבא הרבה וחלקו בחיים אשרי לו, אף על פי כן עדיין יש בו אחיזת בחינת מקבל קצת, כי אף על פי שזכה להשתכר שכר עולם הבא שלו בשכר מצוותיו ומעשיו הטובים, אף על פי כן הכל מתנת חינם והוא בחינת מקבל כי "מי הקדימני ואשלם" וכמו שדרשו רז"ל "כלום עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית, כלום עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו בגד" כי גם המזוזה והציצית בעצמן הם גם כן של השם יתברך וגם כל כח האדם וחיותו וגופו ואבריו הכל של השם יתברך לבדו "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" ואם כן במה זכה האדם להשתכר שכר עולם הבא ע"י עבודתו מאחר שהכל של השם יתברך וכל המעשים הטובים הכל מאיתו יתברך לבד.
ועל כן כל זמן שהאדם רוצה שכר בשביל מצוותיו, אף על פי שבאמת יזכה לשכר טוב הצפון, אף על פי כן הוא בבחינת מקבל ועל כן אין לו כח להמתיק הדין הנאחז בעולם, מאחר שרוצה לקבל עולם הבא כנ"ל ובודאי אין שמחתו מהמצוה בשלמות, כי עיקר השמחה הוא כשאינו בבחינת מקבל כלל.
ועל כן עיקר ההמתקה וביטול הדינים לגמרי הוא רק ע"י זה הצדיק האמת שזכה לעשות כל המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שיש לו שמחה במצוה בעצמה, עד שאין רוצה שום שכר עולם הבא בשכר המצוה, נמצא שזה הצדיק אינו בבחינת מקבל כלל, כי באמת אינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא כלל והוא יגע ועובד את השם יתברך תמיד יומם ולילה ביגיעה גדולה בעבודה רבה מאוד ואינו נהנה מן העולם כלל אפילו באצבע קטנה.
נמצא שהצדיקים הגדולים האמיתיים אינם מבקשים ונהנים מזה העולם אפילו כחוט השערה דק מן הדק. והם עובדים ומתיגעים בכל כוחם כל ימיהם בעבודת השם באמת, ואף על פי כן אינם חפצים בשום עולם הבא כלל, רק כל שמחתם הוא במצוה בעצמה, שעיקר שמחתם הוא מה שהם זוכים בחייהם לעשות רצון השם יתברך. כי אין תענוג ושמחה יותר מזה שילוד אישה טיפה סרוחה קרוץ מחומר, יזכה לעשות רצון השם יתברך אל מלך חי וקיים אדון כל אשר לגדולתו אין חקר.
כי זה הצדיק שזוכה לזה לעשות המצוות בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה עד שאינו רוצה באמת שום שכר עולם הבא כלל, זה הצדיק אינו בבחינת מקבל כלל, ועל כן הוא זוכה לשמחה גדולה לשמחה בתכלית והוא דוקא יכול להמתיק כל הדינים מן העולם ולמלאות חסרון העולם.
כי כל החסרונות והדינים ח"ו נמשכים משורש הדין שנאחז בתחילת הבריאה ע"י בחינת העצבות, מחמת שהיה העולם בבחינת מקבל כנ"ל. ועל כן ע"י הצדיק הזה נמתק ונשלם הכל, כי עכשיו ע"י הצדיק הזה שאינו בבחינת מקבל כלל שזכה לתכלית השמחה, על ידו עולה כל העולם כולו שנברא בשבילו. כי עכשיו כל העולם כולו אינו בבחינת מקבל כלל, כי בודאי היה ראוי לברוא את העולם בשביל הצדיק הזה, שיזכה לתכלית השמחה שבשביל זה היה עיקר כוונת הבריאה כדי לזכות לשמחה הזאת.