כי ישראל בשרשם הם בבחינת למעלה מהזמן, שנאמר "אין מזל לישראל" כי כל סדר הזמנים הוא ע"י הכוכבים ומזלות וישראל הם למעלה מהכוכבים ומזלות למעלה מהזמן, בבחינת הנאמר לאברהם "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, ויאמר לו כה יהיה זרעך" ופירש רש"י "אין הבטה אלא מלמעלה למטה וכו'" היינו שהגביהו למעלה מהכוכבים והמזלות ואמר לו "כה יהיה זרעך" שישראל הבאים מזרעו הם למעלה מהזמן שמתנהג ע"י הכוכבים ומזלות.
נמצא שישראל הם בבחינת למעלה מהזמן, אבל עכו"ם אומות העולם הם בבחינת תחת הזמן, כי הם משוקעים בכל התאוות והבלי העולם הזה שכולם הם תחת הזמן כנ"ל, שרודפים כל ימיהם אחר הבלי העולם הזה שהם תחת הזמן כנ"ל.
כי כל מעשה בראשית לא נבראו ולא מתקיימים אלא בשביל ישראל כידוע, אך באמת ישראל הם למעלה מהזמן למעלה מהכוכבים ומזלות כנ"ל, וכל האור הנמשך לנו ע"י השמש והירח והכוכבים אין אנו מקבלים מהם בעצמם חלילה, כי אנו יודעים האמת שאין להם שום אור בעצמם, רק כל כוחם להאיר הם מקבלים ממה שלמעלה מהם והעליון מהעליון עד שכולם מקבלים מאור השם יתברך, שהוא אור כל האורות שמאיר בחמה ולבנה.
ועל כן אנו מברכים בכל יום להשם יתברך שברא מאורות אלו ונותן בהם כח להאיר על הארץ. אבל החמה ולבנה בעצמם אין להם שום אור כלל, אדרבא אנחנו בני ישראל מאירים בהם, כי ע"י שאנו מברכים בכל יום על בריאת המאורות, ע"י זה אנו נותנים בהם כח להאיר על הארץ, כי הכל נברא ונתקיים ומתנהג רק ע"י ישראל שעובדים את השם יתברך ומברכים ומשבחים אותו יתברך, שע"י זה מקשרים כל דבר לשורשו שמשם נמשך כוחו המיוחד לו.
ואם אמנם דברים אלה גבהו ושגבו משכל האנושי, כי בודאי אי אפשר להשיג בשכל בחינת למעלה מהזמן, ומה שנתפס בלבי מזה כפי מה שזכיתי לשמוע מפיו הקדוש בעצמו, אי אפשר לבאר בפה ובכתב, כי מזה אי אפשר לדבר כי אם 'לכל חד כפום מה דמשער בלבי' אף על פי כן אנו מחויבים להרחיב הדיבור בזה בכל מה שאפשר, כי הוא חיינו ואורך ימינו, כי מי שיסתכל על ביטול הזמן ואיך הזמן עובר ופורח ואין לו מנוחה אפילו כרגע כי באמת אין שום זמן כלל, בודאי ישים כל ליבו לבטל הבלי הזמן ולשים כל תקוותו בבחינת למעלה מהזמן, וגם ע"י זה שיאמין בבחינת למעלה מהזמן ע"י זה לא יפול לעולם משום נפילה שבעולם, יהיה איך שיהיה, כי יזכור שיש בחינת "אני היום ילדתיך" הנאמר במשיח שהוא בחינת למעלה מהזמן ששם נתתקן הכל. וכל זמן שיש לאדם נקודת האמונה, שמאמין בהשם יתברך ובעולם הבא וביאת המשיח שהוא בחינת למעלה מהזמן, ע"י זה יש לו תקוה לעולם ויש תקוה לאחריתו.
וזה בחינת "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" שעיקר התשובה היא בחינת למעלה מהזמן, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, שיום שהאדם עושה תשובה הוא למעלה מהזמן, וזה "תשב אנוש עד דכא" עד דכדוכא של נפש, שזה התחזקות שמשה רבינו מחזק אותנו בתפילתו שישוב האדם לעולם, יהיה איך שיהיה אפילו עד דכדוכא של נפש והכל בכח השכל של למעלה מהזמן.
כי כל המזמור הזה מדבר מהבל הזמן, שהוא כצל עובר מחמת שבאמת אין שום זמן כלל, כי הזמן הוא רק מחסרון הדעת, כמו שרואים בזמן השינה שכל מה שהשכל נקטן יותר הזמן נגדל בעיניו יותר, וזה שמשה רבינו מדבר מהבל הזמן ואומר "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" שזה בחינת למעלה מהזמן שאלף שנים אינם נחשבים כי אם כיום אחד, היינו שהוא מסביר לנו שהזמן הבל ואין לו קיום כלל.
וכשמסתכלים על זה באמת ומאמינים בזה באמת, ע"י זה דוקא זוכים לתשובה שלימה תמיד, יהיה שאיך שיהיה אפילו מכל הנפילות שבעולם בחינת "תשב אנוש עד דכא" כי כל הזמן הוא כצל עובר וחולף, כי כל העוונות והעבירות של בני האדם שמעוררים ח"ו חרון אפו ר"ל, הכל נמשך רק מהטעות של הזמן, שנדמה להם כאילו יש להם איזה זמן בעולם, אבל באמת הכל הבל כמו שמסיים והולך "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכו' ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעופה" וזה "מי יודע עוז אפך וכו'" שפירש רש"י שבצל העובר הזה אין שום חיות כי אם מי שזוכה להטיב מעשיו ולהנצל מחרון אפו ולקדש כל ימינו ולקדשם ולהעלותם לשורשם לבחינת למעלה מהזמן שזה עיקר התכלית.
ירידה לצורך העליה
עיקר ירידת הנשמה לזה העולם העכור והשפל הוא רק בשביל הרצון, כדי שתזכה לרצון בשלמות, ובשביל זה הוכרחה הנשמה לירד ולהתרחק ממקום מעלתה ולבוא בעולם הגשמי העכור והשפל, להתלבש בגוף גשמי בחומר עב ומגושם, בזה העולם העשייה, בתכלית הריחוק ממקום כבודה, וכל זה היה בשביל הרצון.
כי השם יתברך רצה לזכות את ישראל, שיזכו לכל טוב לטוב האמתי בשלמות העולה על הכל, והשם יתברך יודע שעיקר תכלית הטוב הוא לזכות לרצון בשלמות כנ"ל. על כן הוכרחה הנשמה להתרחק ממקום כבודה ולירד לזה העולם הגשמי, כדי שיתגבר הרצון ביותר. כי זה ידוע בחוש שכל מה שמתרחקים יותר, מתגבר הרצון ביותר. כי הבן כל זמן שהוא אצל אביו, אף על פי שאהבתו חזקה מאוד, אף על פי כן אין שייך לומר שיש לו רצון וגעגועים לאביו, מאחר שהוא אצלו תמיד, אבל כשהבן נוסע מאביו לאיזה מקום, אז הוא מתגעגע ברצון חזק לאביו, וכל מה שהבן נתרחק יותר מאביו מתגברים ביותר הרצונות והכיסופים והגעגועים לאביו.
ועל כן הוכרחה הנשמה לירד ממקומה הגבוה מאוד מאוד ולהתלבש בזה העולם הגשמי, הרחוק בתכלית הריחוק משורש נשמת ישראל, כדי שיתגבר הרצון של הנשמה ביותר, מחמת שהיא רחוקה מאוד משולחן אביה, כי כל מה שרחוקים יותר מאביו מתגבר הרצון יותר כנ"ל, ובאמת זה עיקר הניסיון והבחירה של האדם.
כי באמת כל מה שרחוקים יותר הרצון מתגבר ביותר, וכל זמן שהרצון בשלמות כראוי בודאי יזכה ע"י ההתרחקות דוקא למעלה נפלאה, כי יזכה להיכלל ברצון העליון וברצון שברצונות ע"י רצונו החזק מאוד, שזכה בזה העולם הרחוק דוקא כנ"ל, כי דוקא מחמת גודל ההתרחקות זכה לרצון חזק בשלמות, אשר רק בשביל זה ירד לזה העולם, כדי לזכות כאן דוקא לרצון העליון, מחמת שזה העולם רחוק ביותר בתכלית הריחוק כנ"ל.
אבל השם יתברך נתן בחירה לאדם ועל כן את זה לעומת זה עשה אלוקים, כי ברא בזה העולם כמה דברים והלביש בהם חיותו יתברך ונתן בחירה לאדם, דהיינו שיש גם רצונות לתאוות עולם הזה, שאלו הרצונות הם מתנגדים כנגד הרצון דקדושה, כי עיקר כל התאוות הם רצונות נפולים ועל כן נקראים תאוות שהוא בחינת חמדה ורצון. וכשמתגברים ח"ו התאוות של העולם הזה, שהם רצונות דס"א, אזי ח"ו נפגם הרצון דקדושה, עד שיכול ח"ו לשכוח לגמרי את רצון דקדושה, וישכח מלכסוף ולהשתוקק להשם יתברך.
ובאמת השם יתברך ברא את כל הדברים שבעולם הזה, שיש לאדם תאווה אליהם, ברא הכל לטובתנו, בשביל קיום האדם. כי באמת לא היה אפשר לאדם להתקיים בעולם הזה אפילו שעה קלה לגודל הרצון הכיסופים והשתוקקות הנשמה הקדושה שבאדם, אשר היא משתוקקת תמיד לשוב אל דודה למקור חוצבה ברצון חזק ותקיף מאוד, כי שורש הנשמה למעלה הוא ממקור הרצון מבחינת 'רעווא דרעווין' שהוא שורש נשמת ישראל הכלולים במשה רבינו, אשר טבע הנשמה תמיד לכסוף ברצון חזק מאוד להשם יתברך, בפרט בבואה לעולם הזה השפל והגשמי הרחוק בתכלית הריחוק ממקום קדושתה, אשר מחמת זה מתגבר כאן בעולם הזה הרצון יותר ויותר כנ"ל.
ועל כן מגודל הפלגת עוצם הרצון החזק שיש לנשמה בעולם הזה לשוב למעלה לשרשה, לא היה אפשר לנשמה שתתקיים בגוף אפילו שעה קלה. על כן למחיה שלח אלוקים כל עניני אכילה ושתיה וכיוצא, אשר בזה העולם, אשר על ידם יכולה הנשמה להתקיים בגוף בזה העולם.
נמצא שהכלל הוא הרצון להשם יתברך, אשר רק בשביל זה בא האדם לעולם הזה, והוא עיקר התכלית של האדם וכנ"ל, וזה בחינת תשובה שגדולה מאוד, עד שיכולים לזכות ע"י התשובה שיתהפכו העוונות לזכויות, וזה בחינת ירידה קודם העליה, שקודם שיש לאדם עליה בעבודת השם צריך שתהיה לו ירידה קודם העליה, כי הירידה היא תכלית העליה כמובא.
ולכאורה הדבר תמוה ואינו מובן, מדוע ע"י הירידה דוקא יזכה לעליה, אך על פי הנ"ל מובן היטב, כי עיקר מה שבא האדם לעולם הזה הוא בשביל הרצון, אשר בשביל זה הוכרחה הנשמה לירד לזה העולם הרחוק ביותר, כדי שיתגבר הרצון ביותר לגודל ההתרחקות כנ"ל. על כן כשיורד ונופל ח"ו לאיזה תאווה או עבירה ח"ו ואזי נתרחק יותר ויותר, ואז אם זוכה אחר כך להזכיר את עצמו ולשוב בתשובה להשם יתברך, אזי אחר כך בודאי מתגבר הרצון יותר ויותר, מחמת שיודע בעצמו גודל ריחוקו מהשם יתברך ע"י ריבוי עוונותיו, על כן בודאי רצונו חזק ותקיף ואמיץ מאוד מאוד להשם יתברך בלי שיעור וערך ועל כן יכול לזכות ע"י זה דוקא למעלה יתירה.
כי "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, כי הם זוכים לרצון חזק יותר, מחמת שנתרחקו יותר, ועל כן קודם שהאדם צריך לעלות לעליה גדולה יותר צריך שתהיה לו ירידה מקודם.
אך באמת כשיש לאדם ירידה קודם העליה, הוא אז בסכנה עצומה, כי הרבה נשקעו בירידתם 'רחמנא ליצלן' כמובא בספרים. כי אף על פי שע"י הירידה וההתרחקות מתגבר הרצון ביותר, היינו אם יזכה לזכור את מעלתו ולבלי לשכוח לכסוף ברצון חזק תמיד להשם יתברך, אבל יכול להיות ח"ו שע"י שירד ונתרחק, ישכח ח"ו את השם יתברך ויפול ח"ו לרצונות דס"א, שהם תאוות עולם הזה, עד שיוכל לשכוח את הרצון דקדושה לגמרי, ועל כן באמת בודאי אשרי מי שלא חטא, כי גם האדם מה שהוא מלובש בעולם הזה לבד, הוא גם כן בסכנה גדולה, שיוכל לשכוח את הרצון דקדושה ח"ו ע"י הרצונות הפגומים של העולם הזה, אפילו ע"י רצונות של היתר, מכל שכן וכל שכן כשח"ו נכשל באיזה עוון וחטא ונתרחק יותר ויותר.
על כן מי שכבר נכשל באיזה חטא ועוון ואפילו אם הרבה לפשוע מאוד מאוד ואפילו אם עשה מה שעשה, אף על פי כן אם יתגבר לבלי לשכוח את השם יתברך וירגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק להשם יתברך ברצון חזק ביותר, זה עיקר התשובה. ויכול לזכות ע"י זה לעליה גדולה וכל העוונות יתהפכו לזכויות, כי יכול לזכות לרצון חזק מאוד מאוד מחמת שנתרחק כנ"ל.