וזה בחינת כל מעשה המרכבה, כי הצדיקים הם מרכבתו של מקום וכן כל אחד מישראל כפי תיקון תשובתו, כך זוכה להשלים בחינת המרכבה, כי "עמך כולם צדיקים וכו'" ועיקר שלמות המרכבה, הוא בחינת האדם היושב על הכיסא, בחינת "ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה" שזה תכלית בחינה העליונה של המרכבה, כמבואר שם ביחזקאל, שמספר שם כל סדר המרכבה מלמעלה למעלה, שהאופנים נושאים את החיות ועל החיות רקיע וכו' ועל הרקיע כמראה אבן ספיר דמות כיסא ועל הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.
נמצא שהבחינה העליונה ביותר היא בחינת האדם, היינו כלל התורה הקדושה, שע"י זה נעשה אדם לשבת על הכיסא. ועל כן ראה תחילה רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת וכו' ומתוכה כעין החשמל, דהיינו שאי אפשר לאיש הישראלי שיזכה להיכלל בכלל הצדיקים, שהם בחינת מרכבתו של מקום, כי אם כשעובר תחילה דרך רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת, שהם בחינת כלל הקליפות והס"א, שבהכרח שיעבור עליו מה שיעבור, דהיינו מניעות ותאוות וביזיונות הרבה מהמתנגדים, שכל זה נמשך מהקליפות הנ"ל שהם בחינת רוח סערה וענן גדול וכו'.
וכשמתחזק נגד כל זה בבחינת 'בקי בעיל בקי בנפיק' אז דוקא זוכה להיות נכלל במרכבתו של מקום. ועל כן עיקר התחלת קדושת המרכבה הוא מבחינת חשמל, חשמל דוקא, שזה בחינת חש-מל בחינת שתיקה, ששותקים למחרפהו וסובלים שפיכות דמים, שע"י זה נכנע הדם שבחלל השמאלי, שזה בחינת 'מל', שהוא בחינת מצות מילה שהיא הכנעת הדמים העכורים, שעל זה נאמר "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים".
וזה בחינת ד' חיות המרכבה שהם נושאי הכיסא, שהם אריה שור נשר אדם, ועיקר שלמות כולם הוא בחינת אדם, כי האדם שליט על כולם. וגם בג' חיות שהם אריה שור נשר, היה גם כן בכל אחד ואחד פני אדם כמו שנאמר שם בפרשה, כי העיקר הוא להשלים בחינת אדם.
כי יש כמה בחינות אדם, כמו שנאמר בזוהר הקדוש "אית אדם ואית אדם" ובוודאי העיקר הוא מי שזוכה להיכלל באדם העליון שהוא בחינת אדם היושב על הכיסא. וזה אין זוכה כי אם הצדיק הגדול במעלה מאוד שזכה לעשות תשובה על תשובה פעמים רבים אין מספר, וע"י כל תשובה ותשובה זכה להשלים בחינת אדם כנ"ל ועלה ממעלה למעלה מתשובה לתשובה עד שעלה גבוה יותר מאופן לחיה ומחיה לכיסא עד שעלה לבחינת אדם היושב על הכיסא, והוא בחינת תכלית הנקודה העליונה והכל צריכים להתקשר אליו וע"י זה יהיו נכללים גם כן בבחינת האדם.
כי הנקודה העליונה יכולה לתקן הכל וכנ"ל, כי על ידה יכול לעלות מבחינת רוח סערה וענן גדול וכו', מכל הקליפות הטמאות ומקליפת נוגה עד שיכלול אותו בבחינת אדם, שיהיה נכלל בבחינת אדם העליון הנ"ל, שזה עיקר התכלית והסוף של איש הישראלי, שצריך להגיע לשם. אבל צריכים לסבול ביזיונות ושפיכות דמים הרבה מעצמו ומאחרים קודם שזוכים לזה והעיקר הוא חוזק הלב שיהיה חזק בלבו ודעתו מאוד לאחוז עצמו בנקודת האמת, אפילו אם יעבור עליו מה שיעבור, שזה בחינת "והחיות רצוא ושוב" הנאמר במעשה המרכבה, היינו 'בקי ברצוא בקי בשוב'.
וזה בחינת ד' דגלים של ישראל שהלכו במדבר סביב לאוהל מועד שאנו קוראים פרשיות אלו סמוך לשבועות שהוא קבלת התורה שאז מפטירים במרכבה של יחזקאל, כי הכל אחד, כי ע"י התורה זוכים להיות מרכבתו של מקום.
כי עיקר קבלת התורה היה ע"י האוהל מועד, ששם קיבל משה התורה ומסרה ליהושע, שזה בחינת כלליות וקשר הנקודה העליונה עם הנקודה התחתונה. ועל כן סביב לאהל מועד הלכו ה' דגלים שהם בחינת ד' חיות נושאי הכיסא כידוע, שזה בחינת "הנה מיטתו של שלמה שישים גיבורים סביב לה" שהם שישים ריבוא ישראל שהיו בד' מחנות הדגלים הולכים סביב המשכן.
וזה "כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" היינו שכל אחד מישראל שרוצה להיכלל בשישים ריבוא נפשות ישראל שסביב המשכן, לקבל התורה ע"י משה ויהושע ואהל מועד, צריך כל אחד שיהיה אחוז חרב ומלומד מלחמה, כי היא מלחמה גדולה ולימוד גדול ועמוק מאוד מאוד, וצריך לשמש תלמידי חכמים אמיתיים הרבה עד שיהיה בכלל מלומד מלחמה הזאת.
וזה "איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" שכל אחד יהיה חגור חרב וחזק בדעתו מאוד מאוד, שיהיה איך שיהיה, יחזק עצמו באמת וילחם מלחמת השם. וזה "מפחד בלילות" היינו בחינת חשכת לילה שמתגבר בכל פעם על כל אחד ואחד ששם עיקר המלחמה. על כן צריכים להיות מלומד מלחמה זאת, כי צריכים בקיאות גדולה מאוד בהלכה זאת. ועל כן היו צריכים כל שישים ריבוא ישראל שילכו סביב לאוהל מועד, לקבל משם הלכות תורה, ועיקר ההלכות של התורה הוא בחינת 'בקי בהלכה' הנ"ל 'בקי בעיל בקי בנפיק' 'בקי ברצוא ובקי בשוב', שע"י זה זוכים לילך בדרכי התשובה ולקיים את כל דברי התורה.
"כי לא המדרש הוא עיקר כי אם המעשה" ולבקיאות בהלכה הזאת של 'עיל ונפיק' הנ"ל צריכים את כל התורה כולה וכל ההלכות והדינים הפרטיים שיש בכל מצוה ומצוה. כי הבעל דבר מתגבר מאוד מאוד בכל יום ויום בכמה וכמה תחבולות בלי שיעור, וצריכים כל מיני מטעמים של התורה הקדושה להחיות את הנפשות החלושות שיצאו משלמות הקדושה וכל אחד יצא ונתעה למקום שנתעה, עד שקשה לו מאוד מאוד לחזור משם כמו שנאמר "תעיתי כשה אובד וכו'".
וצריכים לחזקו ולהשיבו ולהחיותו בכל מיני מטעמים של התורה הקדושה, וכל עניין ההתחזקות הנ"ל, שהוא בחינה 'בקי בהלכה' הנ"ל וצריכים לזה כל הלכות התורה, כי לפעמים מחייה את עצמו בהלכה זאת ולפעמים בהלכה אחרת. כי כל מצוה ומצוה של התורה הקדושה הם מחיים ומחזקים את הנפש שלא תיפול יותר, וכן כל דין והלכה פרטית של כל מצוה, יש לה כח פרטי להחיות את הנפש, כמו שנאמר "כי היא חייך וכו'" וכתוב "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". וזה בחינת מעלת לימוד הפוסקים שהם הלכות פסוקות, כי הכל בשביל בקיאות בהלכה הנ"ל, כי ע"י לימוד הלכות פסוקות מבררים הטוב מהרע ואין כח לרע להפיל את האדם, וזוכה להישאר על עמדו.
וכן צריכים ללמוד הרבה ספרי אמת המדברים מדרכי עבודת השם להיות בקי בהם היטב היטב, כי את כולם צריכים מאוד לבקיאות בהלכה הנ"ל, כי "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" כי זה עיקר שלמות ותכלית של כל הלכות התורה "כי לא המדרש עיקר" וכנ"ל. ועל כן הלכו כל ישראל סביבות המשכן, כי כל אחד מישראל יש לו אות וחלק בתורה, ועל כן על ידם דוקא נמשכו כל ההלכות של התורה, והעיקר שיהיו מלומדים ובקיאים בהלכה הנ"ל 'עיל ונפיק' בחינת מלומדי מלחמה.