עיקר הקדושה הוא שמחה דהיינו לשמוח בהשם יתברך, כי מי שיש לו אמונה שלימה בהשם יתברך, בודאי ראוי לו לשמוח תמיד בהשם יתברך וזה הדבר אי אפשר לבאר בכתב כי הוא 'לכל חד כפום מה דמשער בלבי' והמן ועמלק שהם בחינת המחקרים והכופרים, מהם נמשך עיקר העצבות והמרה שחורה.
כי עיקר השמחה היא שמחת המצוות בחינת "פיקודי השם ישרים משמחי לב" ומי שמאמין בהשם יתברך ובתורתו הקדושה בתמימות ובפשיטות כמו שכל ישראל מאמינים, בודאי אין שמחה בעולם כמו שמחת עשיית המצוות, שאנו זוכים לעשות נחת רוח ליוצרנו ובוראנו יתברך ואנו קונים לנו חיי עולם לעולמי עד ולנצח נצחים ע"י חוטי הציצית שקונים אותם בפרוטות ואנו זוכים ונכללים ע"י זה באור א"ס, היש שמחה גדולה מזו.
כי זה כל אדם יכול להבין שבעולם הזה אין שום שמחה בעולם "כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" ואם יצבור כעפר כסף וזהב סוף כל סוף מה יתרון לו בכל זה כי לא במותו יקח הכל, והכל יודעים שסוף אדם למות וימינו כצל עובר, ומי שיש לו רק איזה קצת שכל אמיתי אפילו נוכרי יכול להבין שאין שום שמחה בזה העולם כלל כי "אחרית שמחה תוגה" ועל זה נאמר בקהלת "ולשמחה זו מה זה עושה".
ועל כן אלו המחקרים והכופרים אין להם שום שמחה אמיתית כלל והכרת פניהם ענתה בם שעל פי רוב הם מלאים עצבות יגון ואנחה, כי מהיכן יקבלו חיות ושמחה אמיתית, מאחר שכופרים בתורתו הקדושה ובעשיית מצוותיו יתברך ובודים מליבם טעמים של הבל ושטות על עשיית המצוות הקדושים כאילו ח"ו כל טעמי המצוות הקדושים הם נימוסיות ח"ו בשביל תיקון העולם והמדינה, אוי להם ואוי לנפשם, תיפח רוחם ונשמתם כי אין כפירה גדולה מזו.
כי אם בגוף העשירות והממון ושאר חפצי העולם אין שום שמחה אמיתית כי אחריתו מרה כלענה, מכל שכן איך ישמח במצוה שהיא רק בשביל קיום נימוס המדינה ח"ו לפי דעתם הרעה והמשובשת.
ובפרט עתה שכבר זכינו לספרי הזוהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל, שמבואר בהם שכל מצוה ומצוה מרמזת לדברים גבוהים ועליונים מאוד מאוד עד אין סוף ואין תכלית, כי הם חיינו ואורך ימינו בזה ובבא לעולמי עד ולנצח נצחים, ואנו בני ישראל אשר השם יתברך הבדילנו ברחמיו מן התועים והכופרים שהם בודאי מן הערב רב.
מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, כמה וכמה יש לנו לשמוח בכל עת ובפרט כשאנו מגיעים לעשות איזה מצוה, אשר אנו זוכים ברגע קל של עשיית המצוה להיות נכללים באור האין סוף ברוך הוא ואנו קונים לנו חיי עולם לעד ולנצח ע"י כל מצוה ומצוה, שרובם ככולם קלים לעשותם ונעימים מאוד כמו שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכו'" ואין להאריך בזה לאחינו בני ישראל מאמינים בני מאמינים, כי החכם יבין מדעתו כמה יש לו לשמוח בשעת עשיית כל מצוה ומצוה. ודוקא ע"י שמחת המצוה, ע"י זה עיקר עליית השכינה מהגלות, עד שזוכים להעלות כל העולמות למעלה למעלה עד שמשיגים אור האין סוף בבחינה הנ"ל.
וזה בחינת גודל הפלגת השמחה מאוד מאוד שנוהגים כל ישראל בפורים, כי אז שמחים כל ישראל בשמחה גדולה מאוד עד אין סוף ואין תכלית. כי אז תלו את המן שהוא תוקף זוהמת הנחש והעצבות כנ"ל ועיקר הכפירה שלו הוא בשמחה של המצוות שבודה עליהם טעמים של שקר ואינו מניח לשמוח בשום מצוה מחמת שמכניס כפירות שהם טעמים של שטות בשביל עסקי עולם הזה ח"ו, שע"י זה בודאי אין לשמוח ח"ו בשום מצוה כי בעולם הזה אין שום שמחה כנ"ל. ומחמת קנאתו של המן במרדכי וישראל שראה שהם חזקים כל כך בעשיית מצוותיהם ועושים אותם בשמחה גדולה ובמסירת נפש, ע"י זה נתקנא בהם מאוד עד שרצה להעבירם מן העולם ח"ו.
והכל מחמת שעיקר קנאתם הוא בשמחה של המצוה, כי על גוף המצוה הם יכולים לומר ח"ו שזה נימוס כמו שאר נימוסי עכו"ם ח"ו, אבל מאחר שרואים שישראל מוסרים נפשם על קידוש השם בשמחה גדולה בשביל עשיית המצוות, כמו שראינו ברבי עקיבא ובשאר הקדושים, וכל ישראל קדושים ושמחים במצוות. בזה מתקנא המן שהוא בחינת הכופרים ביותר. ועל כן בפורים שאז נכנע המן- עמלק הנ"ל אז עיקר המצוה הוא השמחה כי זה עיקר הכנעתו.