מתחנן הנביא לישראל ואומר "שובה ישראל עד השם אלוקיך כי כשלת בעוונך" בפסוק זה בעצם טומנת לנו התורה הקדושה סודות עצומים בתהליך התשובה, אך לפני שנבאר את הדברים נוכל לשאול כמה שאלות שיתנו לנו להבין טוב יותר את מה שמסתתר בין המילים.
מדוע אומר הכתוב שדווקא ע"י זה שכשלת בעוונך התשובה שלך תהייה כזו שתגיע עד השם אלוקיך, היה אפשר לומר רק שובה ישראל שתעשה תשובה על העוונות, ועוד אפשר להקשות יותר, איך בכלל אפשר לשוב ולחזור עד השם, הרי השם יתברך הוא אין סוף ואיך בכלל אפשר להגיע אליו. ושאלה אחרונה למה כפל הפסוק והדגיש 'עד השם אלוקיך' הרי היה יכול לכתוב 'שובה ישראל עד השם'.
עוד נאמר "עד השם אלוקיך" כלומר שבגלל שכשלת בעוונך אתה תשוב עד השם אלוקיך והרי אנו יודעים שהשם יתברך הוא אין סוף וכיצד שייך להגיע למצב שאשוב ואגיע עד השם. כמו כן שאלה נוספת מדוע כפל הפסוק "השם אלוקיך" הרי היה אפשר לומר פשוט שובה ישראל עד השם.
ובכן כדי לבאר את הדברים אנו צריכים להתבונן בדור שלנו דור 'עיקבתה דמשיחא' שהוא למעשה דור התשובה, כי זה אנו יכולים לראות בחוש, שבדור הזה ירדו הרבה נשמות מעם ישראל למקומות רחוקים מאוד מדרך התורה והמצוות ומעולם הקדושה ונפלו וכשלו בעוונות וחטאים כמו שלא היה מעולם, ואם כך מה הטעם שהשם יתברך הוריד לעולם נשמות בלי לתת להם דעת וכלים שיוכלו להתמודד עם המציאות וידע שהם עתידים לחטוא ולהתרחק ממנו יתברך, וזה גם הייתה הקושיה הגדולה של מלאכי האמת שאמרו שהשם יתברך לא לברוא את האדם כי הוא עתיד לחטוא ולהרגיז אותו יתברך, כלומר שגם המלאכים וגם השם יתברך ידעו שהאדם עתיד לחטוא ולהיכשל אם כך מה הטעם להוריד אותו לעולם כזה במיוחד בדור הזה שהחושך מכסה ארץ.
אלא שהשם יתברך לא השגיח עליהם וכן ברא את האדם והוריד אותו לעולם הזה שהוא מלא בהסתרה והרבה מרחקים ממנו יתברך והכל בשביל התשובה. כי התשובה נבראה לפני שנברא העולם ודווקא ע"י התשובה הגדולה שהוא עתיד לעשות, דווקא על ידה הוא יגיע עד אליו ויזכה להכיר אותו יתברך ואת הרחמים הגדולים שלו.
ובאמת יש כאן תמיהה גדולה מדוע דווקא ע"י זה שהאדם ירד לזה העולם והתרחק ממנו כל כך ועוד כשל בעוונות דווקא ע"י זה הוא יזכה ע"י התשובה להגיע עד להשם יתברך וכיצד בכל אפשר להגיע עד השם שהוא אין סוף.
כדי להבין את הדברים אנו צריכים להבין לעומק את התהליך שעובר אדם שכשל בעוונות והתרחק מאור פני מלך חיים, בתוך נשמתו ובפנימיות שלו הוא מרגיש שחיסרון גדול וצימאון כי אעפ"י שהאדם עצמו לא מרגיש מה גרם לו תהליך ההתרחקות, הנשמה כן מרגישה ועל כן האדם המרוחק מנסה להרוות את צימאונו בכל תאוות העולם הזה, אך כמובן שאין זה מספק אותו ולא נותן מרגוע לנפשו.
מצד שני הרדיפה אחרי העולם הזה ותאוותיו יוצרים אצל האדם כלים גדולים ורצונות חזקים לענייני העולם הזה, שנותנים לא סיפוק מידי וזמני בהנאה שהוא מרגיש. כאשר האדם זוכה יום אחד להכיר באמת ולהבין שכל מה שהוא חיפש נמצא ברובד הרוחני ובקדושה ולא בגשמי של תאוות העולם הזה, הוא לוקח את כל הכלים הגדולים שיצר והרצונות החזקים ומעביר אותם אל הקדושה, ואז שום דבר לא מספק אותו כי החיסרון שלו כל כך גדול על כן הוא רוצה את השם יתברך בעצמו כי הוא מבין שהוא מקור החיים שלו והוא כל הטוב והעונג שהנשמה זקוקה לו, נמצא שדווקא ע"י שכשל האדם בעוונות הוא זוכה לתשובה כל כך גדולה שמביאה אותו "עד השם אלוקיך" כלומר שהרצון שלו מתמקד בהשם יתברך ולא בשום דבר פחות מזה.
כמובן שאת השם יתברך אי אפשר להשיג אלה ע"י התורה והמצוות בכוונה המתאימה ועל כן באמת אדם שרוצה באמת את השם יתברך מכוון את כל הלימוד שלו והמצוות בכוונה כזו שהוא רוצה להתחבר ולהתאחד עם השם יתברך כי "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא".
אך עדיין נשאלת השאלה כיצד אפשר לשוב עד השם הרי השם יתברך הוא אין סוף וכיצד אפשר להגיע עד אליו? אז כפי שאמרנו כאשר האדם יודע שהשם יתברך והתורה זה דבר אחד והוא לומד את התורה בכוונה כזו הרי שהוא נמצא ומתאחד איתו יתברך.
בחינה נוספת שנותנת לנו להבין כיצד אפשר לשוב עד השם יתברך, ניתן ללמוד ממה שכותב רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה ו' וזה לשונו: "כשרוצה האדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות 'בקי בהלכה', וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו 'בקי בהלכה', וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו 'בקי ברצוא', 'בקי בשוב'. וזה בחינת 'אם אסק שמיים שם אתה בחינת עייל, בחינת 'בקי ברצוא', ו'אציע שאול הנך' בחינת ונפק, בחינת 'בקי בשוב'. וזה בחינת וכבדתו מעשות דרכיך, דרכיך לשון רבים, היינו 'עייל ונפק'. וכשיש לו אלו השני בקיאות הנ"ל, אזי הוא הולך בדרכי התשובה וזוכה לכבוד השם ואז ימין השם פשוטה לקבל תשובתו".
בתורה זו אנו יכולים ללמוד שעיקר התשובה הוא להיות בקי בדרכי התשובה, כלומר שגם כאשר אני נמצא בעלייה וגם כאשר אני בירידה איני צריך לדעת שהשם יתברך נמצא איתי, בכל מקום שאני נמצא בכל מה שעובר עלי אני חי עם השם יתברך והשם יתברך נמצא בתודעה שלי, כאשר האדם מגיע לתשובה כזו ולחיים כאלו, הרי שהוא שב עד השם, כי השם יתברך נמצא אתו תמיד, כמו שנאמר "שוויתי השם לנגדי תמיד". זה גם סיבת כל המעברים שעברים עלינו, העליות והירידות, במיוחד אלו המקורבים אל רבינו שמוליך אותנו בדרך התשובה ורוצה להביא אותנו עד למדרגה הזו שנדע שהכל זה מהשם יתברך והוא נמצא איתנו בכל מקום, זה עיקר התשובה שעל ידה אנו שבים עד השם, שבכל מצב בו נהייה ובכל מה שיעבור עלינו נהייה דבוקים בו יתברך ואז ימין השם פשוטה לקבל תשובתו.
על השאלה אחרונה מדוע היה צריך הנביא לכפול את הדברים ולהגיד 'השם אלוקיך'? אלא כפי שאנו יודעים, שהשם אלוקים מסמל את הדין, את הקב"ה כפי שהוא מתגלה בטבע ובעולם שהוא בעל הכוחות כולם. לעומת זאת שם השם, הוא שם הרחמים, כפי שהקב"ה סובב כל עלמין מחוץ לעולמות, ששם כולו חסד ורחמים.
כמובן שהאדם צריך לבקש סליחה ומחילה על העוונות ולעשות תשובה עליהם, שזה נקרא 'תשובה תתאה' כדי שיוכל לעמוד בדין ולהתנקות מהעבירות, אך אם התשובה של האדם מסתכמת בכך, הרי שהוא לא שב 'עד השם אלוקיך' הוא עשה רק תשובה על החטאים והעוונות, כדי להגיע עד 'השם אלוקיך' שזה בחינת 'תשובה עילאה', הוא צריך לחבר את שם השם לשם אלוקים, לדעת שכל מה שעבר ועובר עליו זה גם מהחסד והרחמים של השם יתברך, והשם יתברך הוא רחום וחנון ואוהב אותי גם כאשר כשלתי והתרחקתי ממנו כביכול, ואז תשובתו שלימה כי הוא מקיים את תכלית הבריאה, שהשם יתברך ברא את הכל כדי שיכירו אותו וידעו מעט מעוצם גדולת חסדיו ורחמיו.