עיקר הבריאה הייתה בשביל כבודו יתברך, ועיקר הכבוד הוא ע"י האדם דוקא שבשבילו נברא הכל. ועל כן עיקר הכבוד נמשך מהנועם העליון, כי רק בשביל זה ברא השם יתברך את העולם, כי רצה שיעלה כבודו מבני אדם התחתונים שיש להם בחירה, כמו שנאמר "ואבית תהילה מגושי עפר וכו'".
ועל כן עיקר כבודו כשנמשך הולדה ע"י השפעת הנועם העליון, וזה כלל שכל התענוגים והאהבות של זה העולם, כולם נמשכים ומשתלשלים מנעימת העליון בבחינת "מה יפית ומה נעמת אהבה שבתענוגים" וזה כל עבודת הצדיקים שאינם מקבלים לעצמם כלל ממתיקות ונעימות של זה העולם, רק הם משברים כל התאוות ומעלים כל הנעימות לשרשו העליון לנועם העליון.
וזה עיקר כבודו יתברך, כשהבן אדם שבזה העולם משבר את כל תאוותיו ומעלה הכל לנועם העליון, ועל כן התלמיד חכם אסור להתענות, כי השם יתברך רוצה בקיום העולם ובהכרח להמשיך נועם העליון לתוך כל האהבות שבזה העולם שהם אכילה ושתייה וכו' שהם קיום העולם ולעמוד בנסיון זה שלא יהיה כרוך אחר המתיקות המר של זה העולם, רק לקדש עצמו על פי התורה ולהעלות הנעימות לשרשו העליון לנועם העליון שע"י זה עיקר כבודו כנ"ל.
וזה בחינת סוכה, ועיקר מצות סוכה היא אכילה ושתייה ושינה שהם כל צרכי האדם וחיותו ותענוגיו שכולם יכניס לתוך הסוכה, כי הסוכה היא בחינת נועם העליון בחינת אם לבינה, וע"י קדושת מצות סוכה אנו זוכים להעלות ולקשר כל הנעימות שבאכילה ושתייה וכלים נאים לנועם העליון. כי זה עיקר עבודת האדם בזה העולם, שלא יהיה כרוך אחר נעימות שבזה העולם רק יקשר ויעלה הכל לשרשם לנועם העליון ולזה זוכים ע"י שמכניסים כל האכילה ושתייה לתוך הסוכה שהיא בחינת הנועם העליון.
כי ביום כיפור זכינו לבחינת עולם הבא ששם אין הנועם מלובש בשום גשמיות, רק בקולות הקדושים של התפילה, ועל כן חייבים אז בתענית, כי הוא בחינת עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתייה. אבל זה אי אפשר כי אם איזה זמן, דהיינו ביום כיפור או מי שצריך לשוב בתשובה שגוזרים עליו תענית, כי תשובה היא בחינת יום כיפור, מאחר שפגם ע"י חטאיו בנעימות הנ"ל כי נמשך אחר נעימות של זה העולם עד שעבר על התורה, על כן תיקונו ע"י תשובה ותענית שהוא בחינת יום כיפור, כי צריך לפרוש עצמו לגמרי מנעימות של זה העולם ולקבל עליו תענית בשביל תשובה כדי שיעלה לבחינת עולם הבא, ששם אין הנועם מלובש כלל שזה בחינת יום הכיפור כנ"ל.
אבל זה אי אפשר כי אם איזה זמן כמו יום הכיפור, שחייבים הכל בתענית או כל אחד שמקבל עליו תעניות כפי חטאו, אבל עיקר עבודת האדם בזה העולם הוא שיתנהג על פי התורה, שצריך דוקא לאכול ולשתות כפי הצורך על פי התורה רק שלא יהיה כרוך אחר הנעימות שבמאכל, רק לקשר הכל לשרשו לנועם העליון כנ"ל.
וזה עניין מה שיש מחלוקת על הצדיקים האמתיים שע"י זה נופלים בדעתם ספיקות וקושיות ונתרחקים אותם הראויים להתרחק, ואותם החפצים באמת להתקרב סובלים בזיונות ויגיעות וטרחות, כי בוודאי אם היו הכל רואים ומרגישים תיכף נעימות מתיקות השפעת הנועם העליון, היו הכל רצים רק אחר נעימות התורה שנמשכת משם.
ועל כן בתחילה כשנמשך איזה נעימות התורה, נמצאים קופצים הרבה שחפצים להתקרב ולינק משם, כי מי פתי שלא ירוץ אחר נעימות כזאת, אבל אלו המתקרבים הם רוצים להנות מהנעימות בלי ייסורים ושפיכת דמים, והם חפצים שיושפע עליהם נעימות התורה וגם יהיה להם כבוד וכל התאוות שלהם.
על כן היא טובה שיש מחלוקת שע"י זה באים קושיות וספיקות, שע"י זה כל הרוצה להתקרב צריך להפקיר כבוד עצמו ולסבול ביזיונות ושפיכת דמים הרבה, ומי שאינו יכול לעמוד בזה מתרחק, ובוודאי ראוי להרחיקו מאחר שרוצה עדיין בכבוד, כדי שלא יקלקל הנעימים.
ומי שהוא איש אמת וחס על עצמו ומרוצה לזה ומתקרב ע"י ביזיונות ושפיכת דמים, הוא מתתקן באמת ע"י השפעת הנועם שמפקיר כבודו שע"י זה מתקן פגם הכבוד שפגם תחילה, וזהו הניסיון לכל אחד כי "ישרים דרכי השם וצדיקים ילכו בם וכו'".