זה הוא עיקר הניסיון של בני העולם לבחור במה הם מאמינים, בממון שכביכול נראה שמספק להם את כל צרכיהם או בהשם יתברך שהוא זן ומפרנס לכל. על כן אנחנו רואים בסיפור, שכאשר הבעל תפילה היה נכנס אל מדינת הממון ומדבר איתם מהתכלית האמיתי, היה זה נראה להם הפך אמונתם, כי האמונה שלהם הייתה רק בממון ולא במשהו אחר, והם אפילו היו רודפים את הבעל תפילה ואנשיו שלא יבלבלו אותם מאמונתם.
לכאורה אפשר לשאול כאן שאלה, הרי אנחנו יודעים שהתאווה העיקרית שהאדם בא לעולם להתנסות בה היא תאוות הניאוף וגם רבנו הקדוש מדבר מזה הרבה ואף גילה את התיקון הכללי שהוא תיקון לפגם הברית. ואם כך כיצד רבינו כותב כאן בסיפור שתאוות הממון היא הקשה מכולן וכמעט שאי אפשר לצאת ממנה?
אלא שבוודאי הניסיון של הניאוף הוא הקשה מכולם והוא עיקר הניסיון בזה העולם, אבל מי שפוגם בזה, אזי העונש שלו שמפילים אותו לתאוות הממון, שהיא כוללת את כל התאוות כולם, כי עם הממון אפשר בעצם להשיג את כל התאוות ואז קשה לו כבר לצאת מזאת התאווה.
עניין זה מסביר לנו רבי נתן יותר בפירוט בליקוטי הלכות, יורה דעה א', הלכות ריבית ג: "אלו בני אדם המשוקעים בתאוות ממון ואינם מאמינים שהשם יתברך יכול לפרנס את האדם בסיבה קלה, הם מקושרים בפנים דס"א, שהיא עבודה זרה ממש, וע"י תיקון הברית קודש ניצולים מזה ונתקשרים באלוקות בבחינת "מבשרי אחזה אלוק".
זה מה שכתבנו לעיל שהעונש על פגם הברית הוא הנפילה לתאוות הממון, ואם כך, כדי להינצל מזאת התאווה ולזכות לאמונה שלימה בהשם יתברך שהוא זן ומפרנס לכל, צריכים לתקן את הברית קודש וע"י זה נתקשרים בחבל דקדושה.
וממשיך רבי נתן וכותב: "כי אלו המקושרים בתאוות ממון הם בעלי חובות תמיד, כמו שאנו רואים בחוש, שזה המשא תלוי בצוואר בני האדם והם בעלי חובות תמיד ואינם מסתפקים בממונם ולווים מאחרים ומסכנים עצמם בשביל להשתכר ממון הרבה, ועיקר החוב שלהם הוא לתאוותם, כי תאוות הממון הוא מחמת שאין להם אמונה ובטחון בהשם יתברך, שיכול להזמין להם פרנסתם בסיבה קלה בלי יגיעות רבות ואינם שמחים בחלקם ועל כן הם מלאים עצבות ודאגות ומרה שחורה תמיד ומרבים להלוות ממון מאחרים, מחמת שאינם מאמינים שהשם יתברך יזמין להם פרנסתם בעתו בלי יגיעות ובסיבה קלה.
וכל זה נמשך ונאחז רק מבחינת הזמן והמקום, כי השם יתברך הוא למעלה מהזמן והמקום וישראל עלה במחשבה תחילה וקב"ה ואורייתא וישראל כולא חד, ועל כן ישראל הם גם למעלה מהזמן והמקום. וכל עבודת ישראל בזה העולם הגשמי שהוא בזמן ומקום, הוא רק שיזכו להעלות ולקשר את בחינת המקום וזמן לבחינת למעלה מהזמן והמקום, דהיינו להעלות ולקשר ולכלול כל הבריאה כולה אל השם יתברך שהוא למעלה מהזמן והמקום.
והעיקר הוא ע"י אמונה, שאנו מאמינים בו יתברך שהוא ברא הכל ברצונו וכל הזמן והמקום נמשך רק ממנו יתברך. וזה בחינת ביטחון, כי באמת עיקר העצבות ודאגת הפרנסה הוא מחמת שאין לו ביטחון בהשם יתברך ועיקר הפגם וחיסרון הביטחון נמשך רק מבחינת הזמן והמקום, כי באמת השם יתברך משפיע שפעו הטוב תמיד בלי הפסק רגע, רק כשהשפע בא לזה העולם הגשמי הוא חייב להתלבש במקום וזמן. ומחמת זה עיקר דאגת הפרנסה מחמת שלפעמים נתעכב השפע של הפרנסה ועל כן עולה דאגת הפרנסה על ליבו ודואג מה יאכל למחר ומחמת זה הוא רודף אחר פרנסתו ביגיעות גדולות וסוף כל סוף אינו משיג פרנסתו כי אם כשיבוא עתו וזמנו.
כי אם היה לו שכל אמיתי והיה מאמין בהשם יתברך שהכל ממנו, רק שצריכין להמתין עד שיבוא זמנו ועתו, לא היה רץ כל כך אחר פרנסתו, כי השם יתברך ייתן לו פרנסתו בעתו בסיבה קלה, רק צריך בהכרח שיעשה האדם עבודה קלה בשביל הפרנסה, כמו שנאמר "וברכתיך בכל אשר תעשה" כי צריך כלי וצינור להמשיך השפע, אבל באמת אין העסק עיקר כלל רק הכל בהשגחת השם יתברך וברכתו".
רבי נתן מדגיש את העובדה שהפרנסה אינה תלויה כלל בכמות היגיעה והמאמץ של האדם אלא בהשגחת השם יתברך וברכתו, זאת אנו יכולים לראות בחוש, שישנם אנשים שיגעים ומתאמצים ומאומה לא ישאו בידם, לעומת יש כאלו שבסיבה קלה והתאמצות מועטה זוכים להרבה ממון.
כמו כן צריך להדגיש את העובדה, שהברכה של האדם לא תלויה בכמות הממון שיש לו, כי ישנם בני אדם שהם בעלי ממון הרבה, אבל כל ימיהם כעס ומכאובות ודאגות ואם כך מאומה לא ישאו בידם ומה התועלת שיש להם בממון, לעומתם ישנם כאלו שפרנסתם לא בהרווחה אבל הם שמחים ושלווים בחייהם, כי הקב"ה יודע בדיוק את כמות הממון שהאדם צריך לתועלתו ולתכליתו הנצחי, כי יש בני אדם שניסיון העושר יכול להזיק להם, לעומתם יש כאלו שהעניות יכולה להעביר אותם על דעתם, והכל כפי הידוע ליודע תעלומות, כל אחד לפי עניינו ותיקונו הנצחי.