והכלל לעניננו, שכל אדם צריך לעסוק בישוב העולם, דהיינו להאיר הדעת בבני אדם ולהודיע להם כי השם הוא האלוקים ולדבר על לבם להוציאם מעוונות, שזה עיקר הרחמנות על ישראל, וכל אדם יכול לקיים זאת וצריך לעסוק בזה.
והעיקר הוא החכם הצדיק האמת שבדור שהוא בחינת משה, שהוא מוסר נפשו על זה ביותר, להאיר הדעת בבנים ותלמידים, וזה החכם צריך שיהיה לו בחינת 'כל', בחינת "כי כל בשמים ובארץ" דהיינו שיאיר ב'דרי מעלה' ו'בדרי מטה', שלגבוהים במעלה שהם בחינת 'דרי מעלה' יהיה מראה להם שעדיין אינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, בחינת "איה מקום כבודו". ולהיפך ל'דרי מטה' שהם הנמוכים מאוד, שנפלו למקום שנפלו לדיוטא התחתונה מאוד מאוד וקלקלו מה שקלקלו, יאיר בהם הדעת של "מלא כל הארץ כבודו" דהיינו שיהיה מראה להם שעדיין השם יתברך שוכן איתם בתוך טומאתם, ויחזקם ויעוררם שלא יתייאשו עצמם בשום אופן בעולם, כי השם איתם ואצלם ועמם וקרוב אליהם מאוד כי "מלא כל הארץ כבודו". ורק זה נקרא צדיק, ומי שאינו יכול זאת, אינו נקרא צדיק בשלמות.
כי עיקר תענוגיו ושעשועיו יתברך הוא לקרב אליו הרחוקים מאוד מאוד ממנו יתברך, כי מי שיודע בידיעתו יתברך, הוא יודע שזה עיקר תענוגיו ושעשועיו יתברך, כשמקרבים אליו הרחוקים ממנו. כי השם יתברך יש לו שרפים ואופנים וחיות הקודש, שכולם עובדים אותו באימה ויראה וכו', ואף על פי כן עיקר תענוגיו ושעשועיו הוא כשעולה העבודה מעולם השפלים הזה, וכל מה שעולה איזה עבודה ונחת רוח מעולם ומדרגה נמוכה ביותר, יש לו שעשועים גדולים ביותר ויותר כי זה עיקר גדולתו יתברך.
וזה עיקר התכלית שבשבילו נברא העולם, שהוא בחינת ההתקשרות, לכלול תחתונים בעליונים, שזה עיקר שעשועיו יתברך, וזה נעשה ע"י כל מצוות התורה שיסודם אמונה, כי עיקר ההתקשרות והכלליות הוא ע"י אמונה.
כי בשכל אי אפשר להבין איך אפשר לקשר עולם הגשמי הזה בבורא הכל, שהוא מרומם מכל הרוחניות, ואיך שייך שהוא יתברך יקבל תענוג ושעשוע ממעשה התחתונים, אשר ע"י קשיא ומבוכה זאת רבים נתפקרו וקצתם יצאו מן הדת לגמרי וקצתם אומרים טעמים של הבל ושטות על מצוות התורה. כי התורה יש לה שני כוחות "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" אבל באמת אי אפשר להבין שום טעם על המצוות רק לסמוך על האמונה לבד.
וזאת האמונה משפיעים בנו הצדיקים הנ"ל, שהם יכולים להאיר בדרי מעלה, שאינם יודעים כלל בידיעתו יתברך, ולהיפך ב'דרי מטה' בחינת "מלא כל הארץ כבודו" והם ממשיכים אמונה בעולם וכוללים עליונים ותחתונים יחד, מחמת שבעוצם השגתם הם יכולים להראות לגדולים במעלה שאינם יודעים כלל עדיין שום דעת, ועל ידי זה יכולים להראות ל'דרי מטה' שאדרבא עדיין השם יתברך איתם ומקבל תענוג גדול ונחת רוח מאיתם, אפילו מהנמוכים מאוד ומונחים במקום שמונחים.
כי אלו הגדולים במעלה שאינם יכולים לקרב נפשות להשם יתברך, ואפילו כשהם מקרבים נפשות אינם מקרבים אלה רק את הגדולים שהם באיזה מדרגה, אבל את הנמוכים והמונחים בדיוטא התחתונה אינם יכולים לקרב. וכל זה נמשך מהדעת שלהם, מחמת שנדמה להם שכבר הם יודעים איזה ידיעה מהשם יתברך וכפי ידיעתם את גדולת השם יתברך אי אפשר לקרב אליו יתברך מרוחק ומגושם כזה, בפרט אם הוא פגום מאוד.
אבל הצדיק הגדול במעלה מאוד מאוד בחינת משה, הוא מוסר את נפשו בעד כל ישראל, אפילו בעד הגרוע שבגרועים, אפילו בעד פושעי ישראל, ומשתדל ומתייגע כל ימיו במסירת נפש, ומקבל על עצמו יסורים קשים ומרים, כדי לקרב את כולם להשם יתברך, כי הוא הגיע לתכלית הידיעה אשר לא נדע. ודוקא מחמת זה הוא משיג בהשגתו העצומה שהשם יתברך מקבל תענוג ושעשועים מכל המדרגות התחתונות ביותר. אדרבא כל מה שהדרגא נמוכה ביותר מקבל ממנה שעשועים יותר ויותר כשעולה לפניו איזה נחת רוח משם, כי זה עיקר גדולתו יתברך כשהרחוקים ביותר מתקרבים אליו יתברך.
כי הלא לפי גדולת השם יתברך אין שייך אצלו כלל לקבל נחת רוח ממעשה האדם, אפילו אם היה צדיק גדול, רק שבאמת אי אפשר לנו להשיג זאת, מאחר שבאמת השם יתברך מקבל תענוג ושעשועים ממעשה בני האדם התחתונים דוקא כי בשבילם נברא הכל, כי זה עיקר שעשועיו כשמתקשר 'עלמא תתאה' ב'עלמא עילאה' שזה נעשה ע"י האדם דוקא.
על כן כל מה שהמדרגה יותר נמוכה, כשעולה איזה נחת רוח לפניו יתברך משם, זה עיקר שעשועיו ותענוגיו יתברך. ועל כן "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" מחמת שהבעלי תשובה הם מרימים את המדרגות התחתונות ביותר.