בסיפור המעשה 'מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו' מספר לנו רבינו, על החילוף שנעשה בארמון המלך, שהמיילדת החליפה בין הוולדות, ולקחה את בן השפחה ונתנה אותו בבית המלך ואילו את בן המלך הביאה לשפחה. כאשר גדלו הנערים ישב הבן שפחה על כיסא המלוכה ואילו בן המלך האמת שגדל בבית השפחה נתגרש ממדינתו וברח אל היער. ביער הוא פוגש את איש היער שמדריך אותו בדרכו ונותן לו דרך ועצות כיצד לשוב אל המדינה ולתקן אותה.
בחילוף הנ"ל המתואר במעשה, מתאר לנו רבינו את הבחינה של החילופים הנעשים בחיי האדם בפרט ובעולם בכלל. החילוף הראשון הוא כמובן החילוף בן הגוף לנשמה, כאשר הנשמה היא בבחינת של בן המלך האמת והיא עיקר האדם, וכל תכליתה למלוך על הגוף ועל רצונותיו, הוחלפה מרגע הולדתו של האדם ובמקומה תפס את המלוכה הגוף עם כל רצונותיו ותאוותיו, שהוא הבחינה של בן השפחה.
כאשר האדם מתחיל לגדול, הוא מגורש אל יערות החיים ורודף אחר הבהמות שהם הבחינה של העוונות שלו, כמו שמבואר בסיפור, הוא אינו מוצא מרגוע ומנוחה בנפשו, כי הגוף ותאוותיו אינם מגיעים אף פעם אל סיפוקם וכאשר האדם מכוון את כל תכלית חייו לסיפוק תאוות ורצונות גשמיים, הרי שתמיד יחסר לו הרבה. בסיפור המעשה מתואר שהבן מלך פוגש את איש היער, שהוא למעשה הבחינה של הצדיק האמת, שנותן לו עצות והדרכה כיצד לשוב אל המדינה ולחזור אל מלכותו. בסוף הסיפור הוא מגיע אל המדינה והמבחן שעושים לו בני המדינה לראות אם הוא ראוי למלוכה היה שפעם המדינה הייתה קרויה ימדינה טיפשית ומלך חכם' ועכשיו היא נהפכה ל'מדינה חכמה ומלך טיפש' ואם הוא יצליח להחזיר למדינה את שמה הראשון הרי הוא יהיה המלך ויחזור למלוכה.
המדינה שמתוארת בסיפור, היא כמובן מהות האדם עצמו. הבן מלך, שהוא בחינת הנשמה, צריך להחזיר את המלוכה למקומה הראוי, שהנשמה תמלוך על האדם ותשלוט על הגוף ותאוותיו. אבל כמובן שהמשימה לא קלה, כמו שמסופר בסיפור, שהמדינה הייתה 'מדינה חכמה ומלך טיפש' כלומר שרוב בני העולם הם חכמים בעיניהם ולא מבטלים דעתם בפני חכמת מלכו של עולם, התורה הקדושה וחכמת הצדיקים האמיתיים.
כדי שיוכל הבן מלך לחזור למלכותו, הוא היה צריך להפוך את המדינה שתחזור ותקרא 'מדינה טיפשית ומלך חכם' כלומר כל התכלית והמשימה העיקרית שלשמה באנו לעולם הזה, הוא כמובן להמליך את המלך, שהוא כמובן מלכו של עולם, על המדינה הפרטית שלנו, שלמעשה זה הגוף, וכל העולם הפרטי והכללי שלנו.
את זאת מבאר לנו רבי נתן היטב בליקוטי הלכות, הלכות ברכת השחר ג' וזה לשונו: "השם יתברך ברא את האדם כדי שיבטל ויכניע את הגוף לגבי הנשמה, כמו שעבד מחויב לעבוד את אדונו ולעשות רצונו, כמו כן הגוף מחויב לעבוד את הנשמה ולבטל עצמו לגבי הנשמה. ואם לא היה חוטא האדם, הייתה מתבטלת ממנו בחינת העבדות לגמרי, אך כאשר האדם נותן כוח לעבד שהוא הגוף, הוא נופל לבחינת עבדות, כמו שכתוב "כל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, אבל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות" כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
אך גם בעבודת השם יתברך ישנם את שתי בחינות אלו, יש מי שעובד את השם יתברך בבחינת עבד ויש מי שעובד אותו בבחינת בן, היינו כאשר האדם משבר תאוותו בשביל רצון הנשמה ועובד אותו יתברך, אעפ"י שעבודתו יקרה וחשובה מאוד, אשרי לו, אך עדיין עבודתו היא בבחינת 'עבד דקדושה', כי עבודתו נחשבת לו לעבודה ויגיעה. אך זה שזכה לשבר תאוות הגוף ועושה רצונו של השם יתברך באהבה ומקיים מצוותיו מתוך עונג, ואינו רוצה שום דבר, רק מה שהוא רצון הבורא, אזי נקרא בחינת בן, כי כל עבודתו את השם יתברך אינה נקראת בשם עבדות כלל.
ובאמת אצל רוב בני בעולם הדבר הוא להיפך, שאכילה ושתייה ושאר תאוות הגוף אינם נקראים אצלם עבודה, ומצוות ומעשים טובים נקרא אצלם עבודה ויגיעה, וזה בעצמו החילוף שנתהפך בן המלך בבן השפחה, עד שסוברים כולם שבן המלך הוא עבד ח"ו ובן השפחה הוא מלך ח"ו. אך באמת הדבר אינו כך, כי הנשמה היא המלך באמת והגוף הוא העבד וכל מה שהוא רצון הנשמה שהם תורה ומצוות ומעשים טובים, זה בחינת מלכות וכל מה שהוא רצון הגוף זה בחינת עבדות, שהאדם משתעבד אליהם, וזה כל עבודת האדם בעולם להמליך את הנפש על הגוף".
כפי שהסברנו, החילוף הראשון שנעשה בעולם, הוא החילוף בן הגוף לנשמה, שהאדם נברא כדי להכניע רצון הגוף לגבי הנשמה ולהשיב את המלוכה אל הנשמה שהיא בחינת הבן מלך האמת. אך כידוע 'העולם הזה מטעה אותנו לגמרי' כפי שאומר רבינו ובני אדם רודפים אחרי הבלי העולם הזה ותאוותיו במקום לדאוג לצרכי הנשמה, כי כך ברא השם יתברך את האדם, שיקבל סיפוק והנאה מידית מכל התאוות וצרכי הגוף ואילו בתורה, במצוות ובעבודת השם יתברך, לא תמיד האדם זוכה להרגיש את העונג והשמחה, ברוב המקרים להיפך, הוא מרגיש זאת כעבודה ויגיעה. זו היא גם הסיבה העיקרית לחילוף הגדול שנעשה בין צרכי הגוף, לצרכי הנשמה, בין העולם הזה לעולם הבא.
אך זה ידוע, שבסופו של דבר, כאשר האדם נותן דרור לתאוותיו, הוא נהיה משועבד אליהם ורודף אחריהם, ויותר מזה, הוא נהפך לעבד לתאוות שלו ולרצונות הגוף. לא כן זה שלוקח על עצמו עול תורה ומשתדל לשבר את תאוותיו כלפי רצון הבורא והנשמה, הרי שבתחילה הוא עושה מעשה עבדות, אך עם הזמן הוא נהפך לבן חורין אמיתי, כי אינו משועבד יותר לרצון הגוף ותאוותיו, אז הוא גם זוכה להחזיר את המלוכה לבן המלך האמת.
כמובן שהתהליך הזה הוא תהליך ארוך, שלוקח שנים רבות, האדם אינו יכול להתנתק מכל התאוות וההרגלים שהורגל בהם, כאשר רבי נתן מדבר שישנם כאלו שזכו לשבר תאוות הגוף ועושים את רצונו יתברך באהבה ומתוך עונג זו היא מדרגה גבוהה ביותר, מדרגת הצדיקים שעובדים את השם יתברך ביראה ובאהבה מתוך עונג גדול. אך זה היעד והתכלית של כל יהודי, להתעלות מעט מעט למדרגה הזאת, רק שכעת הוא צריך לעבוד את השם יתברך כפי המדרגה בה הוא נמצא ולהגביר בכל פעם כפי יכולתו, את הנפש על הגוף, כי אם ינסה לעשות זאת בפעם אחת, להתנתק מכל התאוות, הוא גם יכול להישבר וליפול, כמו כן הקב"ה גם לא מצפה ממנו שיעשה כן ואין לו גם את היכולת לכך.
על כן, עיקר הדעת העיקרית שהאדם צריך לאחוז בה, והיעד האמיתי שלו זה להשיב את הבן מלך האמת, שהוא בחינת הנשמה למלוך על הבן שפחה שהוא הגוף ותאוותיו, את זה צריך לעשות זאת בהדרגה ובמידה, כפי הזמן, כפי היכולת, וכמי מה שנדרש ממני עכשיו, כמו כן להשתדל להרבות בלימוד התורה, במצוות ובמעשים טובים, ללכת בדרך הצדיקים ולקבל את עצותיהם, וממילא המלוכה תחזור למקומה הראוי.