ביום השלישי הגיע ה'בעטליר' השלישי, שהוא הקבצן הכבד פה, שאמר על עצמו: "ואתם סבורים שאני כבד פה, אין אני כבד פה כלל, רק שהדיבורים של העולם שאינם שבחים להשם יתברך, אין בהם שלמות. אבל באמת אין אני כבר פה כלל, אדרבא אני מליץ ודברן נפלא מאוד, ואני יכול לדבר חידות ושירים נפלאים עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא ירצה לשמוע אותי, ובאלו החידות והשירים שאני יודע יש בהם כל החכמות".
וסיפר המעשה על חכמים גדולים שישבו והתפארו כל אחד בחכמה שלו, אחד התפאר שהוא המציא בחוכמתו עשיית הברזל, השני מתכות אחרות, השלישי התפאר שהמציא בחוכמתו עשיית הכסף וזהב וזה התפאר בעשיית כלי מלחמה וכן הלאה, כל אחד התפאר בחכמות שלו. ואז הקבצן הכבד פה אמר להם שהוא חכם כמו היום, כי כל החכמות שלהם זה חכמות של הרכבה, שיכולים לקבצם לשעה אחת מימי הבריאה ושאלו אותו כמו איזה יום? ואמר להם שהוא כמו איזה יום שירצה מימות הבריאה.
מכאן אנחנו יכולים להשיג מעט מעוצם החכמה של הצדיקים הגדולים במעלה ובמיוחד של רבינו הקדוש, שמעבר לכך שידע את כל סודות הטבע הבריאה הגשמית שזה בחינת חכמות ההרכבה, שכל עניינה זה שעה אחת מימי הבריאה, אלא גם ידע את כל חכמות הבריאה כולה שנבראה בשישה ימים.
במעשה של ה'בעטליר' הכבד פה מובא משל ובו מסופר "ויש הר ועל ההר עומד אבן ומן האבן יוצא מעיין, וזה ההר עם האבן והמעיין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם וזה הלב של העולם עומד בקצה האחר של העולם, וזה הלב עומד כנגד המעיין וכוסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד לבוא אל אותו המעיין בהשתוקקות גדול מאוד מאוד וצועק מאוד לבוא אל אותו המעיין וגם זה המעיין משתוקק אליו.
וזה הלב יש לו שתי חלישות: אחת, כי החמה רודפת אותו ושורפת אותו וחלישות שנייה יש לו להלב, מן גודל ההשתוקקות והגעגועים שהוא מתגעגע וכוסף תמיד ומשתוקק מאוד בכלות הנפש אל אותו המעיין.
וכשצריך לנוח קצת שיהיה לו אריכת הרוח קצת, אזי בא ציפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגינה עליו מן החמה ואז יש לו ניחא קצת, וגם אז בשעת הניחא הוא מסתכל גם כן כנגד המעיין ומתגעגע אליו.
אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל כך, מפני מה אינו הולך אל המעיין? אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה השיפוע ואינו יכול להסתכל על המעיין ואם לא יסתכל על המעיין אזי תצא נפשו, כי עיקר חיותו הוא מן המעיין, וכשעומד כנגד ההר, אזי הוא רואה ראש השיפוע של ההר ששם עומד המעיין אבל תיכף כשילך ויתקרב אל ההר, אזי נעלם מעיניו ראש השיפוע ואינו יכול לראות את המעיין ואזי תצא נפשו ח"ו, וכשזה הלב היה מסתלק ח"ו, אזי יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר ובוודאי אין קיום בלא לב ועל כן אינו יכול לילך אל המעיין, רק עומד כנגדו ומתגעגע וצועק כנ"ל".
המעיין העומד על ההר הוא כמובן מעיין היוצא מבית השם, שהוא שורש הקדושה, בחינת בית המקדש, העומד על הר המוריה, שאליו נכספים ומשתוקקים כל לב איש הישראלי. כמובן שלמעיין אין זמן ומקום וכל לב איש הישראלי כוסף ומשתוקק אל הקדושה ואל השם יתברך, אבל מפני מה הוא לא מתקרב אליו ,מחמת שיש הר וכאשר הוא מתקרב אליו הוא לא רואה את המעיין ואזי תצא נפשו ח"ו.
ההר הוא כמובן בחינת 'מי יעלה בהר השם' כדי להתקרב להשם יתברך ולקדושה האדם, צריך כמובן לרצות ולהשתוקק לכך אבל מצד שני צריך גם לעלות בהר, כלומר לעשות עבודות מעשיות לעלות במדרגות הקדושה, לעבור מעברים וניסיונות, כאשר הוא עוסק בכך ועובר את מה שעובר, הוא כביכול לא רואה את המעיין ואז גם החמה רודפת אותו ושורפת אותו.
החמה היא כמובן כל ענייני העולם הזה ותאוותיו כמו שנאמר 'אין חדש תחת השמש' שהיצר הרע והתאוות רודפים את האדם למנעו מלהתקרב אל בית הקדושה. כמו כן החמה יכולה להיות בבחינה אחרת של ריבוי אור שהאדם רוצה לעשות מעשים ולעבוד את השם יתברך בעבודות שהן למעלה ממדרגתו וזה גורם לשבירת הכלים.
כדי להישמר מהחמה שרודפת אותנו אנחנו צריכים את הציפור הגדולה שתגן עלינו מהחמה, כמו שכתוב בתיקוני זוהר הקדוש "אלמלא כנפי ריאה דנשבי על ליבא, הווי ליבא אוקיד כל גופא", כנפי ריאה הם התורה הקדושה והמצוות שמגינים על האדם מתאוות העולם הזה, כמו כן הציפור הגדולה היא הבחינה של צדיק האמת שנקרא הנשר הגדול, שמגן על כל ההולכים בדרכו מריבוי אור ע"י הצמצומים שאנחנו עוברים.
זה למעשה עיקר המסר שמעביר לנו רבינו, מצד אחד האדם צריך להרבות בכיסופים והשתוקקות אל השם יתברך לכל דבר שבקדושה, לא להרפות מהרצון גם אם לפעמים אני רואה שאני לא מתקדם וגם אם ישנם מניעות, אבל מצד שני לדעת גם להמתין, לא לדחוק את השעה, לא להתקדם בריבוי אור מעבר למדרגה שהוא אוחז בה ולהרבות בלימוד תורה ומצוות מעשיות, זו הדרך הבטוחה העולה בית אל, שאותה מלמדים אותנו כל הצדיקים ובמיוחד רבינו הקדוש.