והכלל, כי העיקר הוא האמונה וכל התורה תלויה באמונה, ומאחר שכל התורה והמצוות תלויים באמונה, בודאי בהכרח שתהיה לאדם בחירה על זה, כי ידוע שעיקר התורה ניתנה בזה העולם דוקא לבני אדם, מחמת שהם בעלי בחירה ומחמת שעיקר התורה הוא אמונה, אם כן בודאי ההכרח שיהיה לאדם בחירה על האמונה. ועיקר החיות וקיום העולמות הוא האמונה, כמו שנאמר "וכל מעשהו באמונה" ועל כן החיות הנמשכת תמיד מלמעלה בלי הפסק בשביל קיום העולמות, זה בחינת הארת האמונה, שנמשך הארה משכליים עליונים, שע"י הארה הזאת נמשך כח בלב האדם להאמין בהשם יתברך.
וזה בחינת "לך אמר לבי בקשו פני וכו'" שהלב של האדם אומר לו לבקש פניו יתברך, וזה בחינת התעוררות העליון, שמשם נמשך חיות לקיום העולמות ונמשך הארה והתעוררות בלב האדם, שמודיע ומאיר בליבו התנוצצות אלוקותו יתברך, שבא על הלב הבנה והכרה להבין האמת, שיש יחיד קדמון נמצא המחוייב, שהוא הבורא יתברך, והוא שליט ומושל, ועיקר התכלית להאמין בו יתברך ולבקש פניו תמיד.
ובזה תלוי עיקר הבחירה של האדם, כי זאת ההארה הנ"ל נמשכת תמיד בלי הפסק לכלל העולמות בשביל קיום העולמות, שעיקר חיותם וקיומם הוא האמונה כנ"ל, שהיא בחינת אור הפנים, בחינת "באור פני מלך חיים".
כי כל החיות וקיום העולמות וכל המלאכים והשרפים וכו' הוא האמונה, וזה ידוע שהחילוק שבין הצדיק ובין המלאכים הוא הבחירה, שע"י זה נתעלה אור נשמת הצדיק והשגתו מאור נשמתם והשגתם של המלאכים והשרפים, מחמת שנקראים עומדים ואין להם בחירה. כי הארת האמונה כשהיא נמשכת בעולמות העליונים, שהם המלאכים והשרפים וכו', שהם רוחניים וקדושים וטהורים, אזי יש להם כח לקבל זאת ההארה בשלמות גדולה ותיכף מתעוררים ברעש גדול להקדיש שמו יתברך באימה וביראה גדולה מאוד, ועל כן נקראים שרפים, שנשרפים ונתלהבים מגודל אור אלוקותו שמאיר עליהם תמיד, כי הם קדושים וטהורים ואין להם גשמיות ובחירה, ועל כן זאת האמונה מספיקה להם חיות וע"י זה יודעים מאלוקותו באמונה שלימה ונתלהבים בהתלהבות גדולה לעשות באימה וביראה רצון קונם.
אבל כשזאת ההארה מגיע לזה העולם העכור והגשמי, שהוא עולם העשייה, שהוא מגושם בתכלית הגשמיות, אזי אי אפשר לקבל ההארה הזאת הגדולה, כי אם התנוצצות מעט, מה שנמשך מהארה הזאת התנוצצות בלב באדם, שמעורר את האדם לבקש פניו יתברך ולהשתוקק לאמונתו יתברך, בבחינת "לך אמר לבי בקשו פני וכו'" ואזי יש לאדם בחירה גדולה.
כי מחמת שזאת ההארה אינה יכולה להתלבש בזה העולם, כי אם ע"י צמצומים רבים, על כן בתחילה אינו נמשך ממנו בלב האדם כי אם 'התנוצצות בעלמא', לרמז לאדם שימשך אחריו יתברך, כמו שמרמזים לאדם בידיו מרחוק. ואזי יש לאדם בחירה, כי המשכיל המבין החפץ באמת לאמיתה, הוא מתעורר תיכף ע"י התנוצצות הזאת ומתחיל לרדוף להשיג בשלמות האמונה הזאת ומשתדל לצמצם בלבו הארה הזאת בכמה צמצומים, וזה בחינת המשכת רוחניות אלוקות לתוך צמצומים.
ואז נמשך משם חיות יותר עליונה, שהיא בחינת חיות נשמות ישראל, שע"י זה נתגלית האמונה בשלמות בהתגלות גדולה לכל באי עולם. כי בזה העולם, שהוא תחתון וגשמי מאוד, אי אפשר לגלות האמונה בשלמות, כי אם ע"י שממשיכים חיות מיחוד היותר עליון וגבוה, כי כל מה שהעולם והדרגא נמוך ומגושם יותר וצריכים להלביש לו אור אלוקותו בלבושים וצמצומים יותר, צריכים להמשיך לו אור גבוה יותר ויותר.
ובזה אנו גבוהים הרבה מן המלאכים שהם עומדים, שאינם מקבלים חיות אלוקותו יתברך, כי אם מיחוד החיצון, ואף על פי שהם מקבלים הארה הזאת באור גדול ונפלא ונורא מאוד, הרבה הרבה גבוה יותר מהארה הנמשכת משם לתחתונים, אף על פי כן אין להם כח לגרום יחוד הפנימי, לחדש האמונה בהארה יתירה ונפלאה.
אבל אנחנו עם קדוש, אדרבא, מחמת זה בעצמו שתחילת הארת האמונה באה עלינו בזה העולם בצמצום, רק בבחינת התנוצצות ורמזים וע"י זה יש לנו בחירה, אזי כשאנו זוכים לבחור באמת והטוב, לרדוף ולרוץ אחריו יתברך במסירות נפש כנ"ל, אזי אנו זוכים להמשיך עלינו הארה נפלאה בידיעת תשוקת אמונתו יתברך, מה שאין המלאכים יודעים ממנה, כי יש לנו כח לחדש האמונה בהתחדשות נפלאה, בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך".
וזה החילוק שבין ישראל לאומות העולם, כי זאת ההארה הנ"ל נמשכת גם על כל אומות העולם, כי השם יתברך מקיים גם אותם ברחמיו הרבים ורוצה להמשיך אותם גם כן לאמונתו הקדושה. אבל הם, כשבא עליהם הארה והתנוצצות ורמזים הנ"ל, הם פונים עורף מלשמוע, כי אינם רוצים להשליך תאוותם הרעות ולמסור נפשם בשבילו יתברך.
וזה מה שבשעת מתן תורה לא רצו האומות לקבלה כי אם ישראל, היינו הבחינה הנ"ל, כי ע"י חיות והתנוצצות אלוקות הנ"ל, רמז להם הקב"ה שימשכו אחריו ויקבלו התורה, אבל הם פנו עורף ולא רצו למסור נפשם ולהשליך תאוותם ולקבל התורה.
כי זה עיקר הבחירה שיש לבני אדם בעולם הזה הגשמי, שכשמגיע עליהם ההארה וההתנוצצות אלוקות, אזי יש כח לבני אדם לבחור בחיים, דהיינו לדבק עצמו אל האמת ולהשתוקק לאמונתו בהשתוקקות גדולה ולהשליך כל התאוות ולמסור נפשו בשביל השם יתברך, כי ע"י ההתנוצצות הזאת לבד יודע האדם בנפשו שראוי להשליך כל התאוות הגשמיות כדי לרדוף ולרוץ אחר השגת התכלית הנפלא הזה להשיג תשוקת אמונתו הקדושה.