בסיפור המעשה מאבדת בת מלך, אנחנו לומדים על המשנה למלכות שיוצא לחפש את הבת מלך האבודה, המשנה למלכות הוא כל אחד מאתנו שירד לזה העולם לבקש ולחפש את שורש נשמתו, את השם יתברך ואת הצדיק האמת. במהלך דרכו, המשנה למלכות עובר מעברים רבים, כמו שרבינו מספר שהיה הולך "במדבריות ובשדות וביערים" שזה בחינות שונות של מצבים בנפש האדם.
המידבר הוא מקום שיממון, כי לכל אדם יש תקופות בחייו של שיממון רוחני, הרגשה של ריקנות, המדבר הוא גם מקום נחש ועקרב ,שזה כל התאוות למיניהן. לעומת זה השדות מסמלים את התקופות היותר יפות בחיים, שם הכל פורח האדם בהתחדשות ועלייה. כמו כן בחיים ישנם תקופות יותר חשוכות שזה בחינת היער המסמל תחושות של אובדן דרך, פחד מהלא נודע וכו'.
אנחנו רואים שהמשנה למלכות לא מוותר והולך ימים ושנים בבחינות הללו ולא נופל בדעתו, כאשר הוא רואה את הבת מלך במבצר של הלא טוב, היא נותנת לו עצות כיצד להוציא אותה והוא לא מצליח ונופל לשינה, עדיין הוא ממשיך ולא מתייאש ולאחר כל נפילה הוא מתחיל מחדש, הוא מאמין בעצמו ומאמין שימצא את בת המלך לא מוותר. גם כשהוא מגיע בסוף הסיפור אל בני האדם הגדולים במעלה ושואל אותם אם ראו את הבת מלך והם אומרים לו שאין כזה דבר בת המלך והר של זהב ומבצר של מרגליות, הוא צועק בקול גדול אני מאמין ש"בוודאי יש!".
זו היא תכלית האמונה של האדם, אני מאמין שבוודאי יש! אני מאמין בעצמי שאני יקר וחשוב, מאמין בהשם יתברך ובצדיקים, שבעזרתם אזכה בוודאי לכל המעלות ואמצא את אשר אהבה נפשי, גם אם אני נופל, גם אם אני עובר מעברים, גם אם כל העולם אומר לי שאין, אני מחזיק באמונה, בתקווה, מחזיק בצדיקים, ברצונות ובתפילה, ובסופו של דבר גם אזכה לכל מה שאני צריך להגיע בזה העולם.
רבינו מדגיש לנו מאוד בתורות שלו את העניין הזה, שגם אם האדם עבר מה שעבר ועשה מה שעשה, "אין שום יאוש בעולם כלל", אם האדם יתמיד ויחזיק באמונה, בהתקשרות לצדיקים, ברצונות ובחיפוש התמידי, בוודאי שיזכה לבסוף להגיע לכל המעלות, למצוא את הבת מלך ולהאיר את נשמתו.
אחת התורות הידועות של רבינו היא תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, שבה מודיע לנו רבינו את עוצם המעלה של כל נקודה טובה שיש בכל אחד מאיתנו, שאותה אנחנו צריכים לחפש ולמצוא ועל ידה להפוך את הכל מכף חובה לכף זכות, אפילו רשע גמור, אי אפשר שלא יהיה בו איזו נקודה טובה, וע"י זה שאנחנו מוצאים אותה ומתמקדים בה ע"י זה אנחנו מעלים אותו מכף חובה לכף זכות ומחזירים אותו בתשובה.
נשאלת כאן שאלה גדולה, הרי מדובר כאן על אדם רשע, שכל ימיו עשה רע, אם כך, כיצד ע"י מעט טוב שעשה אפשר להפוך את כל הקערה על פיה ולדון אותו לכף זכות? אלא מכאן אנחנו לומדים את עוצם המעלה והמשקל של המעט טוב שיש בנו ואנו זוכים לעשות, שיכול להתגבר ולעמוד כנגד כל הרע. כי זה המעט טוב נובע מהנקודה הקדושה והטובה שיש בנו, שהיא 'חלק אלוק' ממעל ממש, אם כן, כל דבר טוב שאנחנו עושים מחובר ומקושר ישירות אליו יתברך. לעומת זאת הרע אין לו שום שייכות אלינו כלל, הוא מתקיים בגלל כוחות הרע החיצוניים שפועלים עלינו, אם כן, אם הצלחנו לעשות מעט טוב למרות כל הכוחות הללו המונעים אותנו, הרי שהמעט טוב שעשינו עולה בכוחו על כל הרע שהתגבר כנגדנו ומכאן נובעת כל כוחה וחשיבותה של הנקודה הטובה.
זה הוא שורש הכח והאמונה של האדם בעצמו, כל הרע שאני נופל בו אינו שייך אלי, בפנימיות רצוני איני רוצה בו כלל, אני זה הנקודה הטובה, עצם הטוב, חלק מהשם יתברך. אם כך, כאשר אני מאמין בנקודה הטובה הזאת ומתחבר אליה, הרי אני מתחבר אל השם יתברך בכבודו ובעצמו ואם אני מחובר אליו יתברך, הרי שאין שום כח שיכול להתגבר כנגד הנקודה הזאת.