בהמשך הסיפור המעשה מ'שבעה בעטלירס' מספר לנו רבינו על שבעת הקבצנים שבאים לברך את הזוג הצעיר בעת חתונתם, כאשר כל אחד מספר מכוחו וממשיל משל השייך לעניין שלו. במעשה זה מרומז לנו מקצת מכוחם הגדול של הצדיקים הגדולים במעלה מאוד שכל אחד היה צדיק ומיוחד בבחינה שלו, וידוע שרבינו הוא כלליות ה'שבעה בעטלירס', כלומר יש לו את הכוח והיכולות שיש לכל השבעה קבצנים גם יחד.
ה'בעטליר' הראשון שמופיע בסיפור, הוא ה'בעטליר' העיוור, שאמר על עצמו "ואתם סבורים שאני עיוור, אין אני עיוור כלל, רק שכל זמן העולם כולו אינו עולה אצלי כהרף עין. ואני זקן מאוד ועדיין אני יניק לגמרי ולא התחלתי עדיין לחיות כלל, ואעפ"כ אני זקן מאוד".
כאן מתאר לנו רבינו את עיקר העבודה והעניין של הצדיקים הגדולים במעלה, שהיא עבודת ההתחדשות, שאעפ"י שהם יכולים להיות זקנים בימים ובשנים, אך הזמן אינו פועל עליהם ואינו משפיע עליהם כלל, כי הם מעל הזמן והם מתחדשים בכל יום מחדש כאילו היום נולדו וכל ענייני העולם הזה אינם עולים אצלם ולא תופסים חשיבות, כי הם דבוקים בתכלית הביטול בהשם יתברך ובתורה הקדושה. זה גם מה שמלמד אותנו רבינו, לא משנה מה עברת, לא משנה גם לאיזה מדרגות הגעת, היום נולדת מחדש, היום אתה מתחיל לחיות ולעבוד את השם יתברך, יש לך רק את היום הזה.
כי זה ידוע שרוב בני האדם שעברו מה שעברו ימים ושנים, יכולים ליפול בזיקנה, כלומר ליפול להרגל במעשיהם ולא להאמין שביכולתם להתחיל מחדש ולהתחדש. כותב רבי נתן בליקוטי הלכות שישנם שני מיני זיקנה, זיקנה אחת שנופלת על אלו שרחוקים מהשם יתברך ונלכדו במעשיהם ובתאוותיהם ואינם מאמינים שהם יכולים לצאת מההרגלים שלהם ולהתחיל מחדש. אך ישנה גם זיקנה שיכולה להגיע גם לאלו שנמצאים במחוזות הקדושה ואפילו לצדיקים גמורים שעברו מלחמות ויגיעות גדולות עד שהתעייפו מלהמשיך ונשארים במקומם או שהשיגו השגות וחכמה עד שיכולים ליפול בטעות שאין כבר מה לחדש להם ואין בכוחם להתחיל התחלה חדשה.
וכך הוא כותב בליקוטי הלכות, יורה דעה א, הלכות בשר וחלב ד' וז"ל: "כי זה כלל גדול שצריך האדם להתחיל בכל פעם מחדש כאש הזהיר רבינו ז"ל על זה פעמים אין מספר כמבואר בספריו הקדושים בכמה מקומות. וכמבואר בסיפור שבחיו הקדושים שהוא בעצמו זכה למה שזכה על ידי שהתחיל בכל פעם מחדש ולא נפל בדעתו משום דבר שבעולם ואפילו ביום אחד היה לו כמה התחלות, כמבואר בדברי חז"ל כמו שכתוב על פי 'אשר אנכי מצווך היום' בכל יום ויום יהיו בעינך כחדשים, וכתיב היום הזה נהיית לעם ודרשו רבותינו ז"ל ומובא בפרוש רש"י בכל יום ידמה בעינך כאלו היום נכנסת עמו ברית.
כי באמת אם יסתכל האדם על עצמו היטב יראה שכל הבלבולים ונפילות וירידות וחלישות הדעת שיש לו, הכל הוא ע"י ריבוי המחשבות מיום שעבר ליום הבא ומשעה לשעה, שרוב העולם הם כזקנים בעיני עצמן וכל אחד נחשב בעיני עצמו כאילו כבר נזקן בדרכיו שרגיל בהם ימים רבים, עד שאי אפשר לו לשוב לדרך אחר. ומחמת שהוא יודע בעצמו שהוא רחוק מדרך הישר באמת, על כן נמצאים רבים שמייאשים עצמם מלהתקרב באמת להשם יתברך, ואפילו מעט העבודה והמצוות שמקיימים הוא כמו מצוות אנשים מלומדה, ועשים אותם בלי התעוררות וחיות, והכל מחת הזקנה שקפצה עליהם שנחשבים בעינם כזקנים כנ"ל, וזה מזיק מאד מאוד כמו שהזהיר אדמו"ר ז"ל מאוד מאוד, ואמר שאסור להיות זקן הן חסיד זקן הן צדיק זקן וכו'.
כי לא מבעיא מי שתעה מדרך הישר לגמרי ועושה מה שעושה רחמנא ליצלן, כל אחד כפי מה שיודע בנפשו ונדמה בעיניו כזקן ורגיל במעשיו אשר לא טובים, לאיש כזה בוודאי מזקת הזיקנה הזאת בלי שיעור, כי יכול לילך לאיבוד לגמרי חס ושלום אם לא יתעורר להתחדש, שזה עיקר התשובה בחינת 'השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו וכו'. חדש דייקא. אלא אפילו הכשרים קצת ואפילו צדיקים וחסידים, אם הם כזקנים אצלם ועושים עבודתם כזקן הרגיל מכבר בזה, גם כן אינו טוב, כמו שאמר רבינו ז"ל שאפילו צדיק זקן אינו טוב, כי היצר הרע נקרא מלך זקן וכסיל. כי עיקר העבודה הוא התחדשות בחינת ו'קווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים', שצריכין להתחדש בכל יום ממש, בבחינת 'אשר אנכי מצווך היום', בכל יום יהיו בעינך כחדשים הנאמר בקריאת שמע וכו' כנ"ל, כי מי שמחזק עצמו להתחיל בכמה פעמים מחדש, בוודאי לא יפול לעולם, אפילו אם יעבור עליו מה.
כי צריך אדם לסלק מדעתו ולהעביר ממחשבתו לגמרי כל מה שעבר ביום העבר או בשעה העוברת וידמה בעיני עצמו בכל יום ואפילו בכל שעה כאילו היום נולד בחינת 'אני היום ילדתיך' וכתיב 'היום אם בקולו תשמעו' שצריך לחשוב בכל יום ובכל עת ושעה כאילו היום ובאותה השעה הוא נולד ובא לעולם ורוצה להתחיל להכיר את מי שאמר והיה העולם, ואפילו שכבר היה כן אלפים ורבי רבבות פעמים שרצה להתחדש ולהתחיל להתקרב להשם יתברך ולא עלתה בידו ואפילו אם נפל בכל פעם למה שנפל, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אל יסתכל על זה כלל, וישכח כל זה. כי זה היום והשעה שהוא עומד בו עתה עדיין לא היה בעולם ומי יודע מה יכול לזכות עדיין עתה באותו היום ובאותה השעה. כי השם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ואין יום דומה לחברו ואין שעה דומה לחברתה".
אצל הקבצן העיוור אנחנו רואים שכל זמן העולם הזה לא עולה אצלו כהרף עיין, כלומר הוא חי מעל הזמן ולא נושא על עצמו את מאורעות העבר והעתיד, לצדיק האמיתי יש רק את היום הזה ואת הרגע שהוא אוחז בו, ובכל פעם הוא מתחיל התחלה חדשה כאילו לא התחיל מעולם.
בהמשך המעשה מספר הקבצן העיוור משל על כמה חכמים גדולים וזקנים, שכל אחד מספר על הזיכרון הראשון שלו. הזקן הראשון מספר שהוא זוכר כשחתכו את התפוח מן הענף, השני מספר שהיה הנר דולק, השלישי מספר שהוא זוכר כשהתחיל בניין הפרי, הרביעי אומר שהוא זוכר כשהוליכו הגרעין לנטוע הפרי, החמישי זוכר שהיו חושבים וממציאים את הגרעין, השישי זכר את טעם הפרי קודם שנכנס בתוך הפרי, השביעי זוכר את הריח, השמיני את המראה, אבל הקבצן העיוור היה זוכר יותר מכולם ואמר שהוא זוכר את כל העניינים שהם אמרו אבל בנוסף הוא זוכר לאו כלום.
כלומר כל זקן סיפר על המעשה הראשון שהוא זוכר וכל אחד זכר מעשה יותר קדום מהשני. כמובן כל הסיפורים הם משלים על תהליך הלידה של התינוק, הראשון שמספר שחתכו את התפוח מהעץ, זה עניין של חיתוך הטבור של התינוק, השני זכר שהנר היה דלוק על ראשו בבטן האם, כמו כן הזקן שלפניו זכר את התרקמות העובר וכן הלאה, עד ל'בעטליר' העיוור שזכר 'לאו כלום', כלומר הוא זכר והגיע להשגות כאלו שהיה דבוק באין סוף ממש, לפני כל היווצרות של בריאה גשמית של זה העולם. וכאן רומז לנו רבינו על גדולתו ועוצם ההשגות שלו שהיה דבוק במקום שדבוק עוד קודם הבריאה ממש.