וזה בחינת ספירת העומר, שסופרים הימים לעומר כדי לצאת ע"י זה מזוהמת מצרים. כי כל מעשה האדם הם בזמן ומקום ושם עיקר אחיזת הס"א, אבל השם יתברך הוא כביכול למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן ושם בבחינת למעלה מהמקום והזמן הוא כולו טוב ואין שם אחיזת הס"א כלל ושם נמתק הכל, וזה שכתב דוד המלך ע"ה "אם אסק שמיים שם אתה ואציעה שאול הנך אשא כנפי שחר וכו' אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח וכו'" היינו שדוד המלך סיפר בשבח גדולת הבורא יתברך ואמר שאין שום מקום לברוח ולהתייאש ח"ו מהשם יתברך, כי אין שום מקום שלא יימצא בו השם יתברך ח"ו כי הוא יתברך מקומו של עולם, וכל המקומות שבעולם הם אצלו, ועל כן בכל המקומות שבעולם ובכל המדרגות התחתונות יכולים למצאו יתברך, כי המקום בכללו הוא מהשם יתברך שהוא מקומו של עולם ומחייה את כל המקומות והמדרגות שבעולם.
ואחר כך הזכיר למעלה מהזמן ואמר שם "גלמי ראו עיניך וכו' כולם יכתבו ימים יוצרו ולו אחד בהם" היינו שכל הימים שנוצרו הם אצלו יתברך אחד, וזה "ולו אחד בהם" שאצלו יתברך כולם אחד, כי הוא כביכול למעלה מהזמן ושם כולו חד בחינת יום שכולו ארוך שכולו טוב, כי למעלה מהזמן אין שייך מניין וספירה ועל כן כשברא השם יתברך את העולם, אז ברא מקום וזמן, אז ספר את הימים כמו שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וכו'" כי אי אפשר לברוא את העולם כי אם בזמן ומקום שזה בחינת ספירה, כי שם שייך ספירה ומניין, כי למעלה מהזמן והמקום כולו חד.
ועל כן סופרים הימים לעומר, כדי להעלות ולקשר בחינת הזמן שהוא בחינת ספירה ומניין כנ"ל לבחינת למעלה מהזמן, למעלה מהמקום, כי אין הדין נמתק אלא בשורשו ועל כן סופרים את הימים לעומר, כי עיקר הנפת העומר הוא שמגביהים את המקום לבחינת מקומו של עולם, כי זהו העיקר לטהר את המקום, כי המקום הוא תוקף העשייה ואילו הזמן הוא בדקות יותר מן המקום, כי הזמן אינו נתפס ועל כן העיקר הוא המקום שהוא בחינת עשיה ביותר, שזה גורם לחטוא כשאינו זוכה לעמוד בניסיון במקומו.
ועל כן כשמטהרים את בחינת המקום ע"י הנפת העומר וע"י זה עולים לבחינת למעלה מן המקום, ממילא עולים ונתקשרים כל הימים לבחינת למעלה מן הזמן. ועל כן סופרים הימים לעומר, כי טהרת הימים דהיינו לקשרם לבחינת למעלה מן הזמן, הוא ע"י הנפת העומר שע"י זה נתקשרים לבחינת מקומו של עולם ששם עיקר התיקון כנ"ל, כי העיקר לטהר את המקום ולקשר לבחינת מקומו של עולם.
ועל כן סופרים מ"ט ימים שזה בחינת מילוי הלבנה מפגימתה, בחינת "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים". כי פגם הירח ומיעוטה זה בחינת מיעוט וצמצום המקום, היפך בחינת למעלה מן המקום, כי מיעוט הירח היה על הקטרוג, שאמרה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ועל כן אמר לה "לכי ומעטי את עצמך" שזה בחינת מיעוט וצמצום המקום, כי מאחר שמקטרגת ומעוררת את בחינת צמצום המקום כנ"ל על כן בהכרח שתתמעט, כי בבחינת מקום צריכים להתמעט כי שם יש מיצר ודוחק.
אבל קודם הקטרוג היו שני המאורות הגדולים בבחינת למעלה מהמקום ששם יכולים להיות שניהם גדולים, כי אין שם צמצום המקום כנ"ל, וע"י מיעוט הירח שהוא בחינת התגברות המקום, משם אחיזת הס"א וכו' ומשם עיקר חשכת לילה ע"י מיעוט הירח. כי קודם מיעוטה היה "לילה כיום יאיר" וחשכת לילה זה עיקר הפגם הנאחז בבחינת הזמן, כי העולם הזה שהוא בזמן נמשל ללילה, והעולם הבא שהוא יום שכולו ארוך למעלה מהזמן הוא נמשל ליום.
נמצא שע"י מיעוט הירח נמשך אחיזת הס"א שאחיזתם במקום ובזמן, היינו שנתמעט הדעת, שאין מבינים לקשר ולהעלות המקום והזמן לבחינת למעלה מהמקום והזמן כמו שהיה קודם המיעוט שהיה כולו אחד, ועל כן בימי העומר שאז מעלים ומקשרים המקום והזמן למעלה כנ"ל, ע"י זה יוצאים מטומאת מצרים ואז ממלאים פגימת הלבנה ועל כן סופרים מ"ט ימים שזה בחינת מילוי הלבנה וכנ"ל.
וזה בחינת שבע שבתות, כדי שכל יום מז' ימי בראשית יהיה נכלל בשבת, כי שבת הוא בחינת למעלה מהזמן והמקום בבחינת "וברכתו מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים" ששבת היא מבורכת ומרוממת למעלה מכל הימים והזמנים, וכן שבת היא בבחינת למעלה מן המקום שנאמר "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלא מיצרים" ואז מקשרים ומעלים את כל המקומות לבחינת למעלה מהמקום "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" כי המקום נתקדש ועולה ונתקשר בבחינת למעלה מן המקום, כי בשבת עולים כל העולמות ממקומם למעלה למעלה ששם אין שום מיצר ודוחק כנ"ל.
וזה בחינת י"ג חוליות שבציצית, כנגד שלש עשרה מידות של רחמים, שנאמר "הנה מקום אתי" בעת שרצה השם יתברך להתעטף בציצית לסדר לפני משה י"ג מידות של רחמים, ומזה הפסוק "הנה מקום אתי" למדו רז"ל "מכאן שהקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו" כי 'הא בהא תליא', כי ע"י שהוא יתברך כביכול מקומו של עולם, ע"י זה נמשכים כל המידות של רחמים מחמת שיודע מקום כל אחד ואחד כנ"ל, וזה בחינת עטיפת ציצית שהם בחינת מקומו של עולם.
וזה עניין הקשרים והכריכות של הציצית, שהם י"ג חוליות כנגד שלוש עשרה מידות של רחמים כנ"ל, כדי לסתור ולשבר ולהמתיק את כל הקשרים של הס"א. כי המקום שהוא בחינת עשייה בחינת צמצום וחומר גשמי זה בחינת קשר, שנתקשר הדבר ונתצמצם כל כך עד שנעשה חומר גמור ועל כן חומר לשון קשר.
ומשם מבחינת המקום שהוא בחינת צמצום וקשר, משם נמשכים כל הקשרים של הס"א, שמי שאינו נשמר מהם הוא נלכד ח"ו בקשריהם אשר הם קושרים עליו בכל יום בבחינת "וחבלים פרשו רשת וכו'" כי בכל מקום שהאדם נלכד ח"ו באיזה חטא ומכשול, זה בחינת קשר בחינת "אסירי עני וברזל" וזה בחינת איסור, שכל העבירות נקראים איסור לשון קשר, כי ע"י זה נתקשר ח"ו כצפרים האחוזות בפח ר"ל, וצריך לבקש מהשם יתברך לצאת מקשריהם.
וזה עניין הקשרים והכריכות של ציצית, שיש בהם כמה קשרים כפולים וכריכות על כריכות, כדי לסתור ולהמתיק ולבטל ע"י זה כל הקשרים והכריכות שלהם, כי ציצית היא בחינת מקומו של עולם, ושם כל המקומות של העולם שהם בחינת קשרים וחומר כנ"ל, ועל כן שם נמתק הכל, וכל מי שנלכד ח"ו באיזה מקום שהוא, אפילו במדרגה התחתונה מאוד ששם נתקשר ח"ו בכמה מיני קשרים, עד שנדמה לו שאי אפשר לצאת משם מחמת ריבוי הקשרים שנתקשר ונכרך שם מאוד ר"ל, אף על פי כן ע"י הציצית שהם מקומו של עולם ושם כל השורשים של כל הקשרים שבעולם, שם נמתק הכל כל מיני קשרים וכריכות של הס"א שבעולם, הכל נמתק ונתבטל ע"י הכריכות והקשרים של הציצית שהיא בחינת מקומו של עולם, כי אין הדין נמתק אלא ששרשו.
וזה בחינת מה שאמרו רז"ל "עשה אדם חבילות חבילות של עבירות, יעשה כנגדן חבילות חבילות של מצוות, כי העבירות ח"ו הם בחינת חבילות וקשרים, וצריכים לעשות כנגדן חבילות של מצוות כדי לסתור קשריהם ע"י החבילות שבקדושה שזה בחינת הכריכות והקשרים של הציצית.