וזה בחינת מה שאמרו רז"ל על הפסוק "בראשית ברא אלוקים וכו'" שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מידת הרחמים למידת הדין. ולכאורה הדבר תמוה, הלא זה ידוע ומבואר בכל הספרים שעיקר כל הבריאה הייתה מחמת רחמנותו וטובו, כדי לגלות טובו ורחמיו לעולם, ולכאורה זה סותר למאמר הנ"ל, שאמרו שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין.
אך באמת הכל ניחא על פי הנ"ל, כי השם יתברך ברוך הוא מגודל רחמיו וטובו, שרצה להטיב לנבראיו בתכלית הטובה שבכל הטובות, על כן עלה במחשבה בתחילה לברוא את העולם במידת הדין, היינו שיתנהג העולם על פי מידת הדין, כדי שע"י תוקף הדין יבטלו העולם עצמם אצלו בתכלית הביטול, דהיינו שע"י תוקף הדינים והיסורים, יבטלו עצמם לגמרי כדי להיכלל ולהסתכל בתכלית, ששם נתבטלים כל הייסורים והדינים, ואז היו זוכים לשלמות התכלית העליונה, להשיג אותו יתברך בהשגה עצומה ונוראה מאוד, שלזה זוכים ע"י הביטול האמתי שנמשך ע"י מידת הדין דוקא, ובשביל זה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, כי זה היה רחמנות עצומה וגדולה ביותר.
אבל ראה שאין העולם מתקיים, כי רוב העולם אינם יכולים לעמוד בזה לבטל עצמם לגמרי מזה העולם, ואפילו כשבא עליהם מידת הדין ח"ו אין זוכים לבטל עצמם לגמרי באמת כראוי, כמו שכתוב "ויתלהטו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב" כי מה שכתב רבינו ז"ל בתורה הנ"ל, שמה שמוטבע בטבע האדם לסתום את עיניו בחזקה בשעת ייסורים וכאבים עצומים ר"ל, זה נמשך מהביטול הנ"ל אל התכלית, אך זה רק לפי שעה קלה, והוא מסתרי פלאי הנהגותיו יתברך שמשם נמשך הטבע הנ"ל, אבל לזכות ע"י הייסורים והדינים ח"ו לבחינת ביטול הנ"ל כראוי עד שישיג התכלית הטוב ע"י זה, לזה לא כל אדם זוכה.
נמצא שלא כל אדם זוכה ע"י הייסורים לביטול הנ"ל בשלמות כראוי, כי אם צדיקים וכשרים, אשרי להם, בחינת "אשרי הגבר אשר תיסרנו וכו'" אשרי דוקא, כי לא כל אדם זוכה לזה, וצריך כל אדם לחזק את עצמו מאוד ולבקש ולהתחנן מאוד מהשם יתברך, שיזכה ע"י הייסורים לבטל עצמו להשם יתברך עד שיזכה לזכות לתכלית הנ"ל.
ומחמת זה ראה השם יתברך שאין העולם מתקיים ע"י מידת הדין, כי אף על פי שכוונת השם יתברך, שרצה לברוא את העולם במידת הדין הייתה לטובה עצומה מאוד "ואלוקים חשבה לטובה" אבל ראה שאין העולם מתקיים בזה, כי רוב העולם אינם יכולים לעמוד ולהתקיים בזה, לזכות לביטול הנ"ל ע"י הדינים והייסורים. וכשאין זוכים לביטול הנ"ל בוודאי אי אפשר להתקיים אם היה העולם מתנהג ע"י מידת הדין לבד ח"ו.
על כן הקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין, היינו שברחמיו העצומים חשב מחשבות לבל ידח ממנו נידח, כדי שיומשך ע"י זה בחינות ומדרגות כדי שיוכל להתקיים העולם ויזכו הכל לתכלית הנצחית.
כי ברחמיו העצומים בשביל קיום העולם שיתף מידת הרחמים במידת הדין, שיתנהג העולם ע"י שניהם, דהיינו שיתנהג ויתקיים העולם ע"י התורה הקדושה, שכלולה משניהם מימין ומשמאל מחסד ודין, כי אורייתא 'עמודא דאמצעיתא', כי התורה הקדושה היא כולה עצות קדושת בחינת תרי"ג עטין דאורייתא, שע"י שזוכים לקיים את התורה ולקיים כל מצוה ומצוה בפשיטות כפי דיניה כמו שקיבלו רז"ל, ע"י זה יכולים לזכות להמשיך על עצמו קדושה וטהרה, כמו שנאמר "אשר קדשנו במצוותיו" שע"י זה זוכים להכיר אותו יתברך, ע"י אור הרשימו הקדושה הנ"ל, שמשם נמשכת כל התורה הקדושה, אף על פי שלא זכה עדיין לבחינת ביטול הנ"ל בשלמות.
וגם ע"י התורה והמצוות כפשוטן ממשיכים קדושה וטהרה בכל פעם, ע"י כל מצוה ומצוה וע"י כל תיבה ותיבה מדיבורי תורה ותפילה ויראת שמים, עד שזוכים ע"י זה לעלות מדרגא לדרגא, עד שיתעורר ליבו לבטל עצמו לגמרי לגמרי להשם יתברך, לסתום עיניו מ'חיזו דהאי עלמא' לגמרי, עד שיזכה לבחינת הביטול הנ"ל בשלמות.
כי התורה "דרכיה דרכי נועם" ולא הכביד עול עלינו בשום מצוה ולא הטריח את בריותיו ביותר, כי אם ברחמים, וכל המצוות קלים ונעימים לעשותם. והעסק הקל שבקלים מעסקי העולם הזה כבד יותר ובא בטירחא ויגיעה יותר מהמצוה הגדולה שבגדולות, כי מצות ציצית שהיא מהמצוות הגדולות, קונים אותה בממון מעט, וכן התפילין אין צריכים לעבור בימים ומדבריות למוצאן, רק קונים אותם בדמים מועטים, וכן שאר כל המצוות, כמו שנאמר "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמור וכו' ולא מעבר לים וכו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" וכמו ששמענו משיחותיו הקדושות שאמר בפיו הקדוש בצחות מתיקות נעימות שיחתו הקדושה והנוראה מאוד מאוד עד אין סוף ואין תכלית, שהעבודה הגדולה שבגדולות בעבודת השם יתברך, קלה ביותר לעשות יותר מעסק קטן, שמטריפים עצמם בשביל פרנסה ועסקי העולם הזה.
כי הלא אנו רואים כמה יגיעות יגע האדם בשביל לנסוע על איזה יריד, שצריך לטרוח ולחפש אחר עגלה, ונחפז מאוד לטעון סחורתו על העגלה ביגיעה גדולה, ואחר כך צריך לנסוע כל הלילה ולנדד שינה מעיניו, ומשבר כל גופו, מחמת שצריך לישב על עגלה טעונה ושאר טרחות ויגיעות כיוצא בהן כידוע לעולם. ואחר כך צריך לעמוד כל היום על רגליו, ובפרט בימות הקור העצומים, וכל אלו היגיעות והטרחות הכבדות והקשות הוא מטריח עצמו על ספק, כי ספק אם ירוויח איזה רווח קטן, וספק אם יוציא ההוצאות כידוע לעולם. ואילו על העבודה הגדולה שבגדולות שהיא התפילה, עומדים להתפלל במהירות וגומרים התפילה, וכן בשאר המצוות.
נמצא שע"י התורה הקדושה יכול כל אדם לזכות אל התכלית כנ"ל, כי התורה כלולה משניהם דין ורחמים, אבל יש צדיקים גדולים ונוראים מאוד שהם מקדשים עצמם ביותר ומבטלים עצמם לגמרי וסותמים עיניהם מהעולם הזה לגמרי, עד שזוכים באמת לתכלית הביטול הנ"ל בשלמות וזוכים באמת לעלות בתחילת המחשבה, ולזכות לתכלית העליון ומשיגים מה שמשיגים אשרי להם.
והנהגה זאת נמשכת מבחינת מה שעלה במחשבה תחילה לברוא את העולם במידת הדין, שע"י זה זוכים לתכלית הביטול בשלמות, שזה בחינת מדרגת הצדיקים הגדולים. וצדיקים כאלו נקראים חסידים בחינת "איזהו חסיד המתחסד עם קונו" שעושים חסד עם קוניהם ומקדשים עצמם בקדושה יתירה ומקבלים על עצמם כל הייסורים והעינויים קשים ומרים בשביל השם יתברך, מה שלא נצטוו על זה כלל, והם זוכים באמת לתכלית העליון כנ"ל, כי אלו הצדיקים הם מתנהגים בבחינת ההנהגה שעלה במחשבה תחילה לברוא את העולם במידת הדין, כי בגודל כוחם הם יכולים להתקיים על פי הנהגה הזאת, על כן זוכים באמת למה שזוכים אשרי להם.
וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל, ששאל משה רבינו ע"ה על מיתת רבי עקיבא כשראה שסורקים את בשרו במסרקות של ברזל "זו תורה וזו שכרה" אמר לו השם יתברך "שתוק כך עלה במחשבה" היינו כנ"ל, שמשה שאל זו תורה וזו שכרה, זו תורה דוקא, כי על פי ההנהגה שעל ידי התורה הקדושה שהיא בחינת שיתוף מידת הרחמים במידת הדין, בוודאי אין מגיע לרבי עקיבא דינים קשים כאלה לסרוק את בשרו וכו'.
ועל כן השיב לו השם יתברך "שתוק כך עלה במחשבה" כי רבי עקיבא ברוב חסידותו וקדושתו העצומה זכה לעלות במחשבה תחילה, היינו שזכה לתכלית העליונה, שזוכים ע"י ההנהגה שעלה במחשבה תחילה לברוא את העולם במידת הדין, שמשם נמשכים כל הדינים והייסורים הקשים של הצדיקים הנוראים שהשם יתברך מדקדק עימהם כחוט השערה, כי הם זוכים לבחינת ההנהגה הנ"ל שעלה במחשבה תחילה, כי זוכים ע"י הדינים והייסורים לבחינת הביטול הנ"ל בשלמות, להגיע לתכלית העליון ולהשיג מה שמשיגים.
כי באמת צריך כל אדם למסור נפשו בשביל השם יתברך ולסתום עיניו לגמרי מזה העולם, דהיינו שישבר כל התאוות לגמרי ויקבל על עצמו כל העינויים והסיגופים בשביל השם יתברך, כמו רבי עקיבה שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל עד שיצאה נשמתו באחד, ואז דוקא יזכה להשיג אלוקותו יתברך בתכלית ההשגה, אשרי מי שזוכה לזה. אבל אין כל אדם יכול לעמוד בזה לשבר הכל ולבטל עצמו מכל וכל, על כן חמל עלינו השם יתברך ונתן לנו את תורתו, שהיא עץ חיים למחזיקים בה ודרכיה דרכי נועם שע"י זה זוכים להכיר אותו יתברך ע"י שיקיים המצוות ויעסוק בתורה כל ימיו, שאז יוכל לזכות לחיים נצחיים אף על פי שלא שיבר את כל התאוות בשלמות.