התם הקדוש היה בשמחה תמיד ללא קשר למציאות הסובבת אותו, הוא לא נתן למציאות להשפיע לו את השמחה, בעזרת מחשבות טובות, דיבורים טובים ומעשים הוא השפיע על השמחה שלו ושינה את המציאות לטובה. הוא היה 'תופר מנעלים' כלומר 'פותר נעלמים' הוא פתר את סוד החיים, הרי כל בני האדם מכלים את ימיהם במרדף אחרי כל ענייני העולם הזה והכל כדי להגיע אל האושר והשמחה, ואילו התם הקדוש הגיע לכל זה לכאורה בלי שום אמצעים חיצוניים.
טוב, אבל אשתו, שהייתה תמימה כמוהו, קיבלה והשתתפה אתו בכל העניינים, עד שהגיע אל הנעל המשולשת ולא הבינה מה הוא כל כך שמח בנעל כזאת: "והייתה שואלת אותו: אם כן, מפני מה שארי רצענים נוטלים שלושה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק זהוב וחצי". כביכול אמרה לו אשתו, בסדר אני מבינה שאתה שמח בלחם צר ומים לחץ ובבגדים הקרועים שלך, את זה אני יכולה להבין, אבל מה יש לך לשמוח בנעל משולשת, הרי אתה רואה שלא יצא לך נעל טובה, אחרי יגיעות כל כך רבות. ואם אתה חושב שהנעל הזאת כל כך טובה ואתה שמח בה כל כך, אז למה אתה מוכר אותה בחצי מחיר משאר הרצענים?!
האישה זה בחינת השכל של האדם, לפעמים אנו משווים את עצמנו לאחרים וע"י שאנו רואים שאחרים כביכול יותר מצליחים מאיתנו אנו נופלים בדעת, רבינו הקדוש מלמד אותנו לא להסתכל ולהשוות את עצמנו לאף אדם "אחד היה אברהם" אני יחידי בעולם ויש לי עסק רק עם השם יתברך.
"השיב לה: מה לי בזה, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי. ועוד: למה לנו לדבר מאחרים."
התם הקדוש לא התבלבל, הוא היה דבוק בעבודת חיים שלו ובמשפט הקצר הזה הוא גילה לנו את כל תפיסת החיים שלו וכיצד הוא לא נותן למציאות להשפיע על השמחה שלו.
התם הקדוש כביכול אמר לאשתו, אשתי היקרה את רואה שאני עובד קשה, משתדל, מתאמץ עושה כל מה שאני יכול- "זה מעשה שלי" אבל אם לא ידעת, יש לי שותף בחיים שהוא מחליט אם אני אצליח או לא ומה יהיו תוצאות המעשים שלי- וזה השם יתברך ו"זה מעשה שלו".
זה מה שרבינו מלמד אותנו, אנחנו צריכים לעשות את שלנו, לרצות, להתפלל, לעבוד, להתאמץ וללמוד "זה מעשה שלי". אבל מעבר לכך, מה הם התוצאות, מה נגרם ע"י כל פעולה שאני עושה, זה השם יתברך מחליט וקובע ואין לנו שום אפשרות גם לדעת את התוצאות האמתיות של מה שאני פועל ומתייגע.
כמו כן אומר התם הקדוש "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו ועוד למה לנו לדבר מאחרים" כל אחד הוא סיפור מעשה בפני עצמו בעולם הזה, לכל אחד יש שליחות מיוחדת, תיקון, כל אחד עושה להשם יתברך עבודה ונחת רוח מה שאף אדם בעולם לא עשה, לכל אחד מאיתנו יש תכונות ומידות מיוחדות, נקודות טובות שיש רק לי בעלם, כל אחד נולד וגדל בסביבה אחרת ועובר מאורעות שונים בחיים.
אם כך אין שום מקום להשוואה לאחרים, אין אנחנו יכולים להשוות ולמדוד את חשיבות הפעולות והמעשים יחסית לאחרים, כל בן אדם נמדד לפי תנאים שונים שסובבים אותו, לפי השליחות והתיקון שלו, ולפי המאורעות והתכונות שיש לו.
על כן "למה לנו לדבר מאחרים" אין לי שום מקום להשוות את עצמי לאנשים אחרים, אני צריך להתמקד בעצמי, בפעולות שלי ולשמוח בהם.
כדי להבין כיצד הגיע התם למעלה גדולה זאת, להיות בשמחה תמיד, אנחנו צריכים לעיין בדברי רבי נתן בליקוטי הלכות, אורח חיים ג', הלכות פורים ו', וז"ל: "כי אדם ראוי לו להבין עוצם עניותו בזה העולם כי אפילו הצדיק אי אפשר לו לצאת ידי חובתו בזה העולם כנגד השם יתברך, כמו שנאמר: כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב וכו', וכל שכן שאר בני העולם, ואם כן אפילו לחם צר ומים לחץ אינו מגיע לו על פי מעשיו רק השם יתברך זן את העולם כולו בחסדו כאמור "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו".
אם ישים אדם אמת זו אל ליבו וידע זאת בברור, אזי טוב לו תמיד ויזכה לעשירות אמיתי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל "איזהו העשיר השמח בחלקו, כי ישמח תמיד בחלקו מאחר שיודע שהכל חסד גדול מהשם יתברך אפילו לחם צר ומים לחץ".
הסיבה העיקרית והיסוד לשמחה שלנו צריך לנבוע מההכרה והידיעה שלא מגיע לנו כלום וכל מה שיש לנו זה מתנת חינם מהשם יתברך, אם האדם יאחז ויתבונן בזה תמיד אזי הוא ישמח בכל דבר קטן שיש לו ובכל נקודה טובה שהוא זוכה לעשות, כי הרי הכל מתנת חינם ולא מובן מאליו שמגיע לי, ואם זכיתי לכך, הרי שזו מתנה גמורה מהשם יתברך ועלי לשמוח בזה.
על זה נאמר "איזה הוא העשיר השמח בחלקו" אני שמח בחלק שהשם יתברך בחר לי ונתן לי בעולם, זה מקור השמחה שלי וזה האושר שלי, כי אני יודע שהשם יתברך בחר לי את הכי טוב, כאשר נתבונן בזה ונעמיק את המחשבה שלנו בכך, זה גם יפעל על השמחה שלנו. שום דבר אינו מובן מאליו בעולם הזה, כל מה שיש לי זה מתנה גמורה מהשם יתברך ואני אמור לשמוח בו, יש לי אישה, יש לי ילדים, בית, השם נותן לי חיים, נותן לי פרנסה אני מרגיש טעמים באוכל, רואה שומע מרגיש, זוכה למצוות ותורה, מחובר להשם יתברך, ישתבח הבורא, בשבילי נברא העולם.