והכלל כי יש מקיפים ופנימיים, היינו שהשכל שהאדם משיג ונכנס בשכלו זה בחינת שכל פנימי, שנכנס השכל בפנימיות מוחו. אבל יש שכל שאינו יכול להיכנס בפנימיות מוחו, מחמת עוצם גודלו של זה השכל, רק הוא עומד ומסבב ומקיף את המח, וזה בחינת שכל מקיף.
והשכל הפנימי יונק משכל המקיף, וצריך כל אדם לפי מדרגתו להשתדל ביגיעות בעבודת השם יתברך עד שישיג השכל המקיף ויכניס אותו בפנימיות דעתו, עד שיהיה נעשה מהמקיף הפנימי ויהיה לו מקיף גבוה יותר, וכן ילך מדרגא לדרגא. אבל יש מקיפים שאי אפשר בזה העולם להשיגם ומשם נמשכים כל המבוכות ומשם עיקר הבחירה, כי זה עיקר הבחירה מה שאין משיגים השכל של הידיעה והבחירה. וזה בחינת צדיקים יושבים, שלא יהיה להם בחירה וכו' ועטרותיהם בראשיהם, שהם המקיפים בראשיהם, שיכנסו כל המקיפים לפנים מחמת שאז לא תהיה להם בחירה, ולזכות להשגת המקיפים הנ"ל הוא ע"י קדושת שבעת הנרות שהם העיניים והאוזניים והחוטם והפה
כי עיקר איש הישראלי נברא בשביל זה, שישתדל כל ימיו ביגיעות בעבודת הבורא יתברך, עד שישיג המקיפים שאפשר לו להשיג, וזה כל תכליתו כי זה כל שעשוע עולם הבא ועיקר החיים הנצחיים שיחיו ישראל לעולם הבא.
ולהשגת המקיפים הנ"ל צריכים שתי בחינות, דהיינו שצריכים צעקה בתורה ותפילה כדי להוליד המוחין ולגלותם ולהוציאם מבחינת עיבור והעלם לבחינת לידה והתגלות, ואחר כך צריכים להכניסם בפנים לעשות מהמקיף פנימי, וזה ע"י קדושת שבעת הנרות שהם ז' נקבי הראש שהם ב' עיניים וב' אוזניים וב' נקבי החוטם והפה שהם בחינת שבעת הנרות האלו, דהיינו לשמור עיניו מראות ברע ואוזניו מלשמוע רע וכו', וע"י זה ממשיכים השפע האלוקי שהוא בחינת השגת המקיפים.
וזה בחינת "ואלו שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו'" כי עיקר כל הגלויות בפרט גלות מצרים, הוא מחמת פגם הדעת. ועל כן גזרו המצריים על הבנים דוקא להשליכם למים וישראל צעקו אל השם, שזה בחינת צעקת היולדת שע"י זה נולדו המוחין ונתגלה משה שהוא הדעת ובא ממדין וגאלם.
כי המצריים רצו להעלים המוחין ח"ו, ועל כן גזרו על הבנים, שעל ידם ממשיכים המוחין מדור לדור, שבשביל זה צריך להשאיר אחריו בנים בעולם, כי עיקר הדעת נמשך ע"י הזכרים. ועל כן נתחכמו המצריים להמיתם ולהשליכם למים, כי שם במים הוא תעלומות המוחין, כי המים הם בחינת דעת, כמו שנאמר "ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים" והמצריים רצו לעשות מהיפך אל היפך, להעלים המוחין ע"י השלכת הבנים אל המים שימותו שם ח"ו ויתעלמו המוחין.
אך ישראל עשו את שלהם ותפסו אומנות אבותם "ויצעקו בני ישראל אל השם" כי זה עיקר התיקון של הגלות ושל כל הצרות, שכולם נמשכים מחסרון הדעת ע"י שנתעלמו המוחין, שלזה צריכים צעקה כנ"ל. וזה בחינת הגלות הארוך האחרון המר הזה, שהכל נמשך מחסרון הדעת, מתעלומות המוחין דקדושה, ובשביל זה השם יתברך שולח צרות מצרות שונות ר"ל בכלליות ובפרטיות על כל אחד ואחד, הכל כדי שיצעק האדם אל השם, שע"י זה יוליד המוחין מתעלומתן, כל אחד כפי בחינתו, שע"י זה תהיה הגאולה שנקראת לידה.
כי עתה בסוף הגלות הוא בבחינת "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה" ולזה צריכים צעקה, שיצעק כל אחד, כפי מה שיודע חסרון דעתו, שהוא רחוק מהשם יתברך ומהתורה וע"י זה נולדים המוחין שבזה תלויה הגאולה.
כי עיקר הגאולה הראשונה ממצריים וכן הגאולה האחרונה, שאנו מקווים ומצפים אליה בכל יום, עיקר כל הגאולות הם ע"י משה שהוא הדעת, כי "מה שהיה הוא שיהיה" כידוע, שהוא בחינת הצדיק שבכל דור ודור שהוא בחינת משה שעל ידו עיקר המשכת הדעת בכל דור ודור, אבל מחמת קלקול הדורות נתעלמים המוחין וע"י זה נתעלם ונסתר הדעת של צדיק האמת בכמה הסתרות, בחינת "ואנוכי הסתר אסתיר וכו'" שנאמר על אחרית הימים האלה, וכל הקושיות והמבוכות שקשה לכל אחד על צדיקי האמת וכשרי הדור, הכל נמשך מתעלומות המוחין והמקיפים הנ"ל שאינו זוכה להשיגם, ושם עיקר בחירתו. ומי שחפץ באמת לאמיתה יצעק הרבה אל השם יתברך ויפשפש במעשיו, בפרט בקדושת שבעת הנרות, איך הוא אוחז בהם ואז יבין האמת לאמיתה, ועל כל פנים ינצל, שבוודאי לא יהיה עוד מתנגד וחולק על האמת לאמיתה כי יבין חסרונו כמה הוא רחוק מדעת אמתית ע"י שלא קידש השבעה נרות כראוי שהם העיניים והפה וכו'.
ובשביל זה מיאן משה רבינו הרבה בשליחותו כששלחו השם יתברך להוציא את ישראל ממצרים וטען כמה טענות "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם וכו'" "והן לא יאמינו לי" וכן הרבה עד שבסוף אמר "שלח נא ביד תשלח וכו'" כי ידע שקשה מאוד להכניס הדעת בישראל, כי עדיין לא קידשו את עצמם כראוי, כי ידוע שישראל אז לא היו עדיין ראויים לגאולה, על כן היה קשה מאוד להכניס בהם הדעת האמתי שבזה היה תלוי כל גאולתם כנ"ל.
אבל השם יתברך הכריחו לילך ולהאיר בהם הדעת ולהוציאם, כי חמל עליהם בזכות אבות ודילג על הקץ, כמו שנאמר "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וכו'" כי השם יתברך ראה שאם לא יאיר בהם הדעת כלל, אם כן מהיכן יזכו לגאולה, כי ראה שאי אפשר להמתין בגאולתם עד שיקדשו את שבעת הנרות כראוי באופן שיהיו ראויים להשגת המקיפים ע"י קדושתם, כי אי אפשר להמתין על זה, כי הבעל דבר מתגבר מאוד ח"ו ובאריכות הזמן ישתקעו לגמרי בגלות וזוהמת מצרים ח"ו, כמובא שאם היו ישראל ח"ו מתמהמהים עוד כרגע במצרים היו נשארים משוקעים שם ח"ו, שזה סוד "ולא יכלו להתמהמה וכו'" כידוע, על כן חמל עליהם השם יתברך ודילג על הקץ והאיר בהם הארת הדעת ע"י משה רבינו, הארה נפלאה אף על פי שלא היו ראויים לזה ע"י מעשיהם, וע"י זה נתעוררו לשוב להשם יתברך בבחינת "משכני אחריך נרוצה".
אבל עדיין היה להם בחירה גדולה, כי עדיין היה קשה להם קושיות ומבוכות הרבה, כי עדיין לא השיגו המקיפים כראוי, כי לא היו ראויים להם מחמת שלא קידשו עדיין שבעת הנרות, כי גם הארת והתנוצצות הדעת שהשיגו היה גם כן בדרך חסד ורחמים לפנים משורת הדין ומזה באו כל הניסיונות הרבים שניסו את השם יתברך והרהרו אחר השם יתברך ואחר משה, והכל נמשך מבחינה הנ"ל, מחמת שלא זכו להשגת המקיפים בשלמות מחמת שעדיין לא נתקדשו כראוי, ועיקר מה שהועיל לישראל, שאף על פי כן רובם ככולם נשארו על עמדם, הוא זכות אבותם אברהם יצחק ויעקב וריבוי הצעקות שצעקו אל השם, כמו שנאמר "וגם הקימותי את בריתי וכו' וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל" כי עיקר הולדת המוחין מתעלומתן הוא ע"י הצעקה כנ"ל.
וכל זה צריך כל אדם לידע בכל זמן, שכל זה עובר גם עתה על כל אחד ואחד, ומשכיל על דבר טוב החפץ באמת לאמיתה יבין מזה עצות והתחזקות להתקרב לנקודת האמת וכשרואה שבאים על דעתו קשיות ובלבולים, כמה וכמה הוא צריך לצעוק להשם יתברך, כי ע"י צעקה מולידים המוחין מתעלומתן.
וזה בחינת תחילת ההתגלות למשה, שהיה ע"י מראה הסנה, שראה "והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל וכו'" היינו כי הסנה הוא בחינת החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה, שהם בחינת הקשיות והמבוכות שמכניסים הכופרים על השם יתברך ועל מקורביו האמתיים, שמשם עיקר אריכות הגלות, ועל כן נתגלה אליו השם יתברך מתוך הסנה.
וראה משה ש"הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" היינו שאש דקדושה שהיא התגלות דעת התורה, שהם בחינת 'רשפי אש' בחינת "הלא כל דברי כאש" שזה האש עוסק תמיד לבער ולכלות את הסנה וכל החוחים והקוצים דהיינו לבטל כל הכפירות הקשיות והמבוכות, ואף על פי כן "והסנה איננו אוכל" כי עדיין נשארים קשיות ומבוכות ועקמומיות בלב. ועל זה התפלא משה הרבה ואמר "אסורה נא ואראה המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה".
השיבו השם יתברך "של נעליך מעל רגליך וכו'" היינו שבעניין השגת המקיפים יש כמה וכמה מדרגות בלי שיעור, כי הם כל קיבול השכר של עולם הבא, שכל אחד יקבל כפי ערכו וכפי עבודתו, כי השגת המקיפים הנ"ל הם בחינת "צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן" שזה בחינת "כל צדיק נכוה מחופתו של חברו וכו'" וזה שהשיב השם יתברך למשה "של נעליך מעל רגליך" שהשיב לו שאפילו הוא בעצמו אי אפשר לו לבער הסנה והקוצים שהם כל המבוכות, כי אם שיפשיט ממנו גופו, כי אף על פי שבוודאי היה גופו קדוש מאוד בקדושה נפלאה, עדיין היה בו אחיזה מנגיעת בת פרעה ועל כן צריך עתה להפשיט הכל מכל כל כדי שיוכל להשיג מקיפים גבוהים כאלו.