כי השם יתברך ברא את כל העולם בגוף ונפש חומר וצורה, וכוונתו הייתה להכניע הגוף לגבי הנפש, כי זה עיקר עבודתנו. וכמו שבפרטיות, האדם צריך כל אדם להתגבר להכניע ולבטל הגוף לגבי הנפש, שכל פעולות הגוף יהיו רק בשביל הנפש, לעשות רצון יוצרנו יתברך, שזה תשוקת הנפש, כמו כן בכלליות העולם, ישראל עם קדוש הם בחינת הנפש והנשמה של כל העולם, וכל אומות העולם וכל הברואים שבעולם כולם הם בחינת גוף כנגד ישראל, וכולם היו צריכים להיות נכנעים ובטלים לגבי הנפש והנשמה, שהם ישראל ולעשות רצונם, כי אין להם שום חיות וקיום בלא ישראל, כמו שאין חיות לגוף בלא הנשמה.
כי עיקר התכלית של כל הבריאה כולה, בכלל ובפרט, הוא שיתבטל החומר והגוף לגבי הנשמה, להפשיט כל דבר מגשמיותו וחומריותו, להפוך מחומר לצורה, מגוף לנפש, כדי שיעלה ויוכלל ויתדבק בשרשו וישוב למקור חוצבו שבקדושה, 'מקום אשר היה שם אהלו בתחילה' קודם שנברא.
וזה עיקר עבודת האדם בעולם הזה וזה כלל כל התורה והמצוות, כי השם יתברך שיער בדעתו שע"י מצוות אלו נוכל להכיר אותו יתברך, כי כך שיער השם יתברך, שע"י עשיית אלו המצוות במעשה דוקא, ע"י זה דוקא אנו יכולים להתדבק בו יתברך, דהיינו לבטל גשמיות גופינו, שהוא בחינת עשייה, וכן לבטל גשמיות כל העולם, שהכל מזדכך ע"י עשיית מצוותינו, ויזדכך החומר, עד שיתהפך החומר של כל העולם כולו לצורה, בכלל ובפרט, כדי שיעלו ויוכללו כל הדברים בשרשם כנ"ל, דהיינו לדעת ולהכיר אותו יתברך שזה התכלית של כל הבריאה כולה "בגין דישתמודעין ליה".
ועל כן אמונה היא יסוד כל התורה כולה, כמו שאמרו רז"ל "בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה" כי זה עיקר התכלית של כל הבריאה, לזכות לאמונה, להאמין שהשם יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות והוא יתברך מחיה את כולם, שע"י זה שמאמינים שכל החיות הוא רק מהשם יתברך לבד, ע"י זה מעלים ומרימים כל הדברים להשם יתברך.
ועל כן אין שום דבר עומד בפני פיקוח נפש מישראל, חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, כי כל נפש מישראל היא בחינת כלליות התורה, כי כל נפש מישראל כלולה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם בחינת כלל כל התורה כולה, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. וכל זמן שמתקיים יותר נפש מישראל בעולם הזה, מתגברת ביותר הנשמה על הגוף, הצורה על החומר, כי ישראל הם בחינת נפש וצורה כנגד כל העולם כנ"ל.
ועל כן בודאי נדחים כל המצוות בפני פיקוח נפש מישראל, כי כל מצוה ומצוה הוא רק פרט אחד מהתורה, אבל נפש מישראל היא כלליות, שכוללת כל התורה כולה, והיא בעצמה בחינת נפש של כל העולם כולו. אך כל זה שנשארת אמונה בשלמות, שאין מתגברים שיעבוד עבודה זרה, כי כל זמן שנשארת האמונה בשלמות, אף על פי שמוכרח לעבור איזה מצוה ח"ו מפני פיקוח נפש, עדיין הוא מקושר בהשם יתברך ע"י האמונה לבד ויכול להחיות את עצמו.
אבל כשרוצים שיעבוד עבודה זרה ח"ו ולהעבירו על אמונתו ח"ו, אז בודאי צריך שיהרג ואל יעבור, כי תיכף שפוגם ח"ו באמונה, שוב אין לו שום חיות כלל ונעקר משרשו לגמרי ומחריב כל העולם כולו וכל אשר בו, התלויים כולם בו, כי כולם צריכים לקבל חיות ממנו ולהתעלות לשרשם על ידו, כי יש לו כח להגביה כולם ע"י אמונתו בו יתברך, שברא כולם בעשרה מאמרות כנ"ל, וכשפוגם באמונה ח"ו נעקר לגמרי מהשם יתברך משורש חיותו, מבחינת נפש, ובודאי אין צריכים אותו עוד בעולם כלל, כי לא די שאינו יכול עוד לקיים את העולם, אדרבא הוא מחריב לגמרי את העולם, מאחר שפוגם באמונה ח"ו, שזה עיקר החיות והנפש והנשמה והקיום של כל העולם כולו, כמו שכתוב "וכל מעשהו באמונה".
ועל כן בשביל גילוי עריות גם כן "יהרג ואל יעבור", כי גוף ונפש הם בחינת ישראל ועכו"ם, בחינת איש ואישה, כי איש ואישה הם בחינת גוף ונשמה חומר וצורה. ועל כן שמירת הברית הוא יסוד כל התורה כולה, כי זה עיקר כלל כל התורה, להכניע החומר לגבי הצורה, הגוף לגבי הנפש. ועל כן פגם הברית הוא פגם האמונה, כמובא בדברי רבינו ז"ל, וכמו שנאמר בזוהר הקדוש "אל תפנו אל האלילים" על פגם הברית, כי כשפונה לאישה אחרת, הרי הוא ממשיך ממש חיות כל הנפשות ועוקרו משורשו ומכניעו לגבי החומר ומתגבר הגוף על הנפש, החומר על הצורה, שהוא חורבן כל העולמות, שנעקר הגוף והחומר מן השורש הנפשות.
כי טיפת הזיווג נמשכת ממקור החיים, וצריכים שיומשך רק בקדושה ובטהרה במינו, על פי מצוות התורה הקדושה בשביל קיום העולם, כדי שיתרבו ישראל בעולם, כי כל מה שיש ישראל יותר בעולם, מתגלה אלוקותו יתברך יותר בעולם ומתגבר הנפש על הגוף כנ"ל, אבל להיפך ח"ו כשפונה אל האיסור, הוא כאילו עוקר חיות הנפשות וחיות כל העולם משרשו ומגביר הגוף על הנפש, שזה חורבן העולם ח"ו, והוא פוגם באמונה ממש, שהיא מקור החיים, כי אי אפשר שיהיה לו אמונה בשלמות כשפוגם בברית, כי האמונה תלויה בשמירת הברית.
וזה בחינת עבודה זרה ממש, כי זה עיקר הפגם ועיקר הטעות של כל אותם שהיו עובדים עבודה זרה, הכל נמשך מחמת שהם כרוכים ביותר אחר תאוות עולם הזה, והם מגבירים כל פעם החומר על הצורה, הגוף על הנפש, הגשמיות על הרוחניות, עד שנתעכר שכלם ונתהפך דעתם מהיפך אל היפך עד שנפלו לטעות זאת, שעשו להם עבודה זרה ממש מעשה ידי אדם עץ ואבן.
וכל זה נמשך מחמת שבאמת בודאי יש בכל דבר חיות אלוקות, כי השם יתברך ברא אותו הדבר ומקיים אותו ברצונו וחיותו ואנחנו עם בני ישראל צריכים ע"י עבודתינו בתורה ומצוות מעשיות, להגביר ולהרים כל הדברים לשורש חיותם להשם יתברך ברוך הוא. וכל אחד כפי מה שמקדש ומטהר עצמו יותר ומפשיט עצמו מגשמיות העולם יותר, כמו כן הוא מפשיט לפי בחינתו כל העולם מגשמיותו, ומעלה ומקשר הכל לשרשו וכן להיפך, כפי מה שכרוך האדם ח"ו יותר אחר תאוות עולם הזה והבליו ואחר גשמיות העולם, כמו כן הוא מגביר החומר על הצורה ומרחק העולם ומלואו מהשם יתברך, משורש חיותם.
אבל אף על פי כן כל זמן שנשאר קיים באמונתו בשלמות, עדיין הוא מקושר בהשם יתברך, ואף על פי כן שנתרחק מהשם יתברך, אף על פי כן לא נעקר לגמרי ח"ו, ועל כן כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, דהיינו שיש לו אמונה בהשם יתברך עדיין, הוא מכריע את כל העולם להשם יתברך ע"י קשרו החזק, שהוא מקושר עדיין בהשם יתברך ע"י אמונתו החזקה בו יתברך, שמאמין שהשם יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות, ומגביה כל העולם ומלואו להשם יתברך כנ"ל.
נמצא שישראל הם בחינת נשמה והצורה והחיות של כל העולמות כולם, ואין להם שום אחיזה בגשמיות הדברים כלל, והעכו"ם הם בחינת גוף ועשייה וחומר, אשר משם אחיזת העבודה זרה כנ"ל. אבל באמת גם העכו"ם מצווים על עבודה זרה, כי העכו"ם שהם בחינת גוף וחומר, הם צריכים להכניע ולהתבטל לגבי הנפש והצורה שהם ישראל.
וזה עיקר תיקון העולם, כמו שיהיה לעתיד לבוא בעת שיהפך לכולם שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם וכו' שאז יהיו נכנעים מאוד תחת ישראל, כמו שנאמר "והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות העמים בכנף יהודי לאמור נלכה עמכם כי שמענו אלוקים עמכם". ואז תתבטל העבודה זרה לגמרי מן העולם ו"האלילים כרות יכרתון" כי יתבטל החומר לגבי הצורה, הגוף לגבי הנפש, העכו"ם לגבי ישראל, וישראל יהיו דבוקים בהשם יתברך תמיד ויעלו ויקשרו הכל להשם יתברך, שזה עיקר תכלית בריאת כל העולמות.
ועל כן על שפיכות דמים גם כן "יהרג ואל יעבור", כי העיקר מה שהנפש מישראל דוחה כל המצוות, הוא מחמת שכל אחד מישראל כלול מכל התורה כולה והוא נפש כנגד כל העולם, ועל כן בודאי אין דוחים נפש מפני נפש, ואפילו אם זה האדם צדיק וכשר יותר מחברו, אף על פי כן אין דוחים נפש מפני נפש, כי כל אחד מישראל ע"י חוזק אמונתו לבד הוא בחינת נפש וחיות של כל העולם. ועל כן כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, דהיינו שיש לו אמונה בהשם יתברך, אנו צריכים אותו שיתקיים בעולם ואין דוחים אותו להרגו מפני חבירו, אפילו אם הוא גדול ממנו, כי מי יודע גודל כוחו של זה בעניין חוזק האמונה, כמו שאנו רואים בחוש שלפעמים הקל שבקלים ימסור נפשו על קידוש השם יותר מגדול בישראל.
כי כל אחד מישראל, כל זמן שיש לו אמונה, צריכים אותו שיתקיים בעולם. כי כל אחד מישראל מכריע העולם להשם יתברך לפי בחינתו ע"י אמונתו לבד, ואי אפשר לנו להעריך בין נפש ונפש, כי מי יודע הכח של כל אחד בשורש אמונתו, כי עיקר יסוד כל התורה כולה הוא אמונה, והיא עיקר חיות וקיום כל העולמות כולם, כמו שנאמר "וכל מעשהו באמונה" ו"צדיק באמונתו יחיה".