וזה בחינת מלחמת יעקב עם שרו של עשיו, שנאמר "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" ואמרו רז"ל שהוא שרו של עשיו, כי זה ידוע שכל מלחמתם היה בעניין הארכת הגלויות, שהאיש הנ"ל רצה להתגבר להאריך הגלויות ורצונו היה להגביר כל כך עד שח"ו לא יוכלו לצאת משם. כי מחמת שרואים שקץ הגאולה סתום ונעלם מאוד מאוד על כן אומרים שיתגברו ח"ו עד שאפס תקוה ח"ו. ועיקר התגברותם של הס"א והקליפות שהם בחינת שרו של עשיו הוא גלות הנפש, מה שמתגברים בכל פעם על כל נפש ונפש של ישראל כמו שמתגברים, שמזה עיקר אריכת הגלות הכללי כידוע.
כי עיקר התגברות הקליפות הוא ע"י העצבות, כי כל מה שמתגברים בעצבות מתגברים התאוות משגל וממון וכעס וכו', וכן להיפך כל מה שהתאוות מתגברים העצבות מתגברת, וכפי התגברותם אי אפשר לעלות ולעסוק בתפילה וללמוד כראוי ולעלות למקום שצריכים לעלות ששם מקור השמחה.
על כן כמעט אבדנו בעניינו לולא השם עזרתה לנו ששולח לנו בכל דור צדיקי אמת שהם עוסקים בתיקוננו ולוחמים עבורנו. וזה בחינת מלחמת יעקב עם שרו של עשיו, כי יעקב ממנו עיקר התחלת קדושת ישראל והוא עיקר שמחתן של ישראל, בחינת "יגל יעקב ישמח ישראל" כי יעקב הוא בחינת אמת כמו שנאמר "תתן אמת ליעקב" והאמת היא אור הפנים שהוא בחינת חיים בחינת שמחה, כי עיקר השמחה שהיא החיות הוא ע"י נקודת האמת שבלב איש הישראלי שנפשו יודעת מאוד קדושת אמונת ישראל שזה כל שמחתנו בחינת "אנוכי אשמח בהשם" ועוד "כי בו ישמח לבנו" בחינת "ישמח ישראל בעושיו" וכל אדם כפי מה שהוא אם יזכור את עצמו שאף על פי כן הוא מזרע ישראל והבדילנו מן התועים וכו' יכול לשמח את עצמו בכל מקום שהוא ע"י זה.
אבל הבעל דבר והס"א מתגרה באיש הישראלי מאוד על זה ביותר ובתחילה מסית את האדם ומחטיאו ומונע אותו מעבודת השם יתברך ומטרידו בטרדת הממון והפרנסה ואחר כך הוא מוסיף להתגבר עליו בעצבות ובכבדות מאוד. ובפרט כשמתעורר באיזה התעוררות לעשות איזה דבר שבקדושה בכוונה ולשוב להשם יתברך, אז הוא מתגבר עליו בעצבות יותר וזה מזיק מאוד כמו שמובא בדברי רבינו ז"ל, שתיכף כשהאדם רוצה להתקרב להשם יתברך הוא עבירה גדולה כשיש לו עצבות ומבואר מזה בספריו הקדושים שעיקר גלות ישראל גלות השכינה הוא העצבות.
וזה היתה כל מלחמתו של יעקב עם האיש שנאבק עמו, שרצה להגביר את הגלות ולהאריכו מאוד, שעיקר הגלות הוא העצבות כנ"ל "וירא כי לא יכול לו" כי כנגד יעקב עצמו אין לו שום כח כי יעקב היה קדוש וטהור מאוד בקדושת הברית ולא היה לו שום פגם בזה, שמשם כל העצבות כידוע, ועל כן זכה יעקב שהוא עצם השמחה עצם האמת, שנאמר "יגל יעקב ישמח ישראל".
אבל בעוונותינו הרבים התגבר ונגע בכף ירכו של יעקב ומובא במדרש שנגע בבניו ובדורות האחרונים שהם בחינת 'רגלין' בחינת 'עקבת דמשיחא' שבהם נגע. כי עיקר התגברותם הוא בחינת 'רגלין' ששם אחיזת הקליפות שהם העצבות בחינת 'סטרא דמותא' שמזה בא חורבן בית המקדש ע"י הבכייה והעצבות בחינם, כמו שנאמר "ויבכו העם בלילה ההוא"- אתם בכיתם בכייה של חינם אני אקבע לכם בכייה לדורות. ועתה צריכים לבכות בחצות לילה על החורבן כדי להמתיק את הדין בשרשו לתקן הבכייה והעצבות הנ"ל, ובשביל אלו הנפשות שהם יוצאי ירכו של יעקב לחם עמו יעקב הרבה.
וזה "ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני" היינו שהאיש הנ"ל סבר שמאחר שנגע בכף ירך יעקב בבחינת ה'רגלין' להגביר שם העצבות ח"ו יניחו יעקב לצאת ממנו ולפוטרו, אבל יעקב בעוצם כוחו אמר "לא אשלחך כי אם ברכתני". וזה בחינת מה שאמר רבינו ז"ל על הפסוק "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" שהיגון ואנחה רוצים לברוח ולנוס כשמתגברים בשמחה, אבל צריכים לחטוף את היגון והאנחה ולהכניסו בעל כורחו לתוך השמחה.
ועל כן השר של עשיו, שממנו כל הגלויות וכל העצבות והיגון והאנחה, רצה לילך מיעקב כשעלה השחר, כי ראה אז שכל אחד מישראל מתגבר לחטוף הציצית והתפילין בזריזות ובשמחה ואומרים פסוקי דזמרה ושירות ותשבחות הרבה. על כן אמר ליעקב "שלחני כי עלה השחר" שהגיע זמני לומר שירה כי כל המלאכים למעלה אומרים שירה בשמחה, כי זה כל חיותם וקיומם, כמו שאמר רבינו ז"ל שמדור המלאכים נקרא שחקים על שם השחוק והשמחה. אבל כל קטרוגם של כמה מלאכים הוא על האדם שבעולם הזה, שאומרים "מה אנוש כי תזכרנו" כי אין ראוי לו לומר שירה בשמחה מחמת שהוא משוקע בזה העולם שמלא תאוות שהם העצבות, והם מתגרים בו ביותר. אבל אין הם יודעים שאדרבה זה עיקר השיר והשבח והשמחה של השם יתברך, כשעולה השמחה מזה העולם העשייה שמלא עצבות יגון ואנחה, כשמתגברים בכח הצדיקים ומהפכים היגון ואנחה דוקא לששון ושמחה.
ועל כן אמר לו יעקב "לא אשלחך כי אם ברכתני" כי אתה רוצה לעלות למעלה ולומר שם שירה שהיא בחינת שמחה וכאן בזה העולם אתה רוצה להפיל את בני בעצבות, ובראותך שעלה השחר והם מתגברים בשמחת המצוות אתה רוצה לילך מהם. לא כן הדבר, כי אני תופסך בעל כורחך ואיני מניחך "כי אם ברכתני" שזה בחינת שמחה, כי כל הברכות הם בחינת "ברכת השם היא תעשיר ולא יוסיף עצב עימה" כי אני רוצה לתפוס אותך בעל כורחך ולהפוך אותך לשמחה בחינת ברכה, שאתה בעצמך תשמחנו, שזה בחינת "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" כי דוקא ע"י זה שהאדם משמח את עצמו בתוקף ההתגברויות של הס"א והקליפות, זה עיקר השיר והשבח והשמחה של השם יתברך, כשעולה השמחה מזה בעולם המלא בעצבות יגון ואנחה.
כי זה עיקר הבירור בשלמות כשממירים ומחליפים מרע לטוב ומהפכים מיגון ואנחה לששון ושמחה, שע"י זה זוכים לילך ולהודיע אלוקותו יתברך בכל העולמות, שזה בחינת השירות והתשבחות שאומרים ישראל ועל כן אי אפשר למלאכים לומר שירה עד שיאמרו ישראל תחילה.