השם יתברך דואג תמיד לכל אחד לפרנסה בהשגחה פרטית ומדויקת, אך האופן שבו הם יקבלו זאת תלוי באופן התנהלותם, בביטחון שלהם וכמובן בתיקון ובניסיון כפי ידיעתו של תמים דעות. השפע של השם יתברך יורד תמיד בלי הפסק ורגע, כפי שכותב רבי נתן, אבל האדם צריך לעשות כלי והכלי הוא הביטחון בו יתברך והאמונה שהשם יתברך דואג לו וידאג לו ויספק לו את כל מחסורו, כמו כן האדם צריך לשאת ולתת באמונה וללכת בדרך הישר.
לכאורה עדיין אפשר לשאול שאלה גדולה, אנו רואים הרבה אנשים שהולכים בדרך הישר ומאמינים בהשם יתברך ועובדים אותו ולומדים את תורתו והפרנסה שלהם באה בקושי רב, לעומתם ישנם כאלו ההולכים בשרירות ליבם, מאמינים בכוחם ובהשתדלות שלהם ואף עוברים על רצונו יתברך, אבל מקבלים עושר רב, הכיצד זה יתכן?
כדי להבין מעט את העניין הזה, אנחנו צריכים לזכור שהעולם הזה הוא עולם הניסיון והתיקון, כאן זה לא התכלית, אם כך, אנחנו לא תמיד רואים את התמונה המלאה. לפעמים אנחנו רואים אדם עשיר, אבל אנחנו לא יודעים אם העושר שלו זה מתנה מהשם יתברך או שזה בחינת "עושר שמור לבעליו לרעתו". לעומת זאת אנו יכולים לראות אדם שמתמודד בעניות ובקשיים, אבל למעשה זה מקרב אותו להשם יתברך, נותן לו להתפלל, להיות עם לב נשבר, על כן אין אנחנו יכולים לשפוט למראה עינינו, כי השם יתברך חושב מחשבות ומביט מראשית אחרית ומשגיח בהשגחה פרטית על כל הנעשה תחת השמש.
כמו כן עיקר העשירות של האדם הוא בברכה שיש לו בפרנסה, כי זה אנו יכולים לראות בחוש שיש כאלה שלכאורה נראים מצליחים בחיים ויש להם ממון רב אבל חייהם אינם חיים, לעומת זאת ישנם כאלו שאינם מושפעים בממון רב אבל יש להם ברכה במעשי ידיהם ואינם טרודים כל היום בפרנסתם.
רבי נתן מתמקד בעניין הביטחון, שזה עיקר הכלי למשוך את הפרנסה כמו שנאמר "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו". כך הוא כותב בליקוטי הלכות, אורח חיים ב, הלכות משא ומתן ד': "על כן באמת המשכת שפע הפרנסה הוא רק ע"י ביטחון, שהוא בחינת הסתכלות, בחינת אור הישר ואור החוזר, שע"י זה עושה כלי, דהיינו גבול וזמן שתהיה נמשכת ההשפעה בבחינת גבול וזמן שתבוא לו הפרנסה בעתו ובזמנו, ומה שצריכין לעשות איזה משא ומתן ועסק הוא גם כן רק בשביל זה כדי להמשיך בחינת כח הראות, בחינת אור הישר ואור החוזר ע"י המשא ומתן כנ"ל, כדי שע"י זה תבוא השפע בגבול וזמן כנ"ל.
כי בוודאי השם יתברך יכול ליתן פרנסה להאדם בלא שום סיבה, בלא שום משא ומתן, כמו שכלכל את אבותינו ארבעים שנה במדבר ע"י המן וכל דבר לא חסרו. רק מה שצריכין עתה איזה עסק ומשא ומתן, זה רק מחמת שאין לנו ביטחון חזק כל כך שיהיה בבחינת ראיה ממש, דהיינו שהרוב אינם זוכים שיהיו עיניהם צופות תמיד לישועת השם לבד בביטחון חזק, עד שימשיכו ע"י זה בחינת אור הישר ואור החוזר, שע"י זה נמשכת השפע בגבול וזמן במועדו ובזמנו כנ"ל, ומחמת שלא כל אדם זוכה לזה עתה, על כן צריכין עסקים ומשא ומתן.
על כן צריכין לעשות המשא ומתן באמונה דווקא, להאמין בהשם שכל הפרנסה היא רק מאיתו יתברך ולכוון עיניו להשם יתברך לבד. כי עיקר הפרנסה הוא רק ע"י זה וגם כל עיקר המשא ומתן לא בא כי אם בשביל זה, כדי לעשות להשפעה כלי, דהיינו גבול וזמן כדי שתבוא ההשפעה בעתו כנ"ל. כי ההשפעה יורדת תמיד, רק שהוא בלא גבול וזמן וע"י ההסתכלות בביטחון שהוא בחינת אור הישר ואור החוזר, ע"י זה נעשה כלי שהוא גבול וזמן שבא השפע במועדו כנ"ל.
כי כשביטחונו חזק ביותר בהשם יתברך, אזי הוא עושה כלי להשפע, ועיקר המשא ומתן הוא רק מחמת חלישות הביטחון בתכלית השלמות, על כן צריכין משא ומתן כדי לחזק הכלי לקבל השפע ע"י המשא ומתן. אבל אפילו מי שעוסק במשא ומתן אעפ"כ העיקר הוא הביטחון, כי בלא ביטחון והסתכלות להשם יתברך לא יועיל לו כל המשא ומתן שבעולם, כי העושר והכבוד מלפניו יתברך, רק מחמת שאין לו דעת להתחזק בביטחון לבד בלי שום עשייה של איזה עסק ומשא ומתן, על כן הוא צריך משא ומתן שאז ביטחונו חזק ביותר ואז ממשיך הפרנסה ע"י שעושה כלי שהוא גבול וזמן כנ"ל".