כי באמת לכאורה קשה להבין עניין הגלות, שמחמת שחטאו ישראל בארץ ישראל גלה אותם השם יתברך משם לארץ העמים, עד שיתקנו וישובו אליו. והדבר קשה מאוד, איך יהיה תקוה שבחוץ לארץ ישובו ישראל, ומה אם במקום חיותנו וקדושתנו, שהוא ארץ ישראל הקדושה, ששם עיקר קדושת ארץ ישראל, אם שם התגבר עליהם היצר הרע עד שהחטיאם, איך יהיה תקוה שבחוץ לארץ שהיא ארץ העמים אוויר טמא וכו', שם יתקנו וישובו אליו יתברך. ואם כן אפס תקוה, הלא השם יתברך רוצה בתקנתנו ואינו חפץ לנקום בנו, וכל הגלויות והצרות הם בשביל תיקון כמו שנאמר "ובקשת משם את אלוקיך ומצאת וכו'" אבל איך יתכן שבארץ ישראל לא בקשנו וחפשנו ודרשנו את השם יתברך ובחוץ לארץ בארץ העמים נדרוש ונבקש אותו.
אבל באמת כל זה הוא נפלאות תמים דעים והם מסתרי פלאותיו, וזה בחינת כל הירידות והנפילות העוברים על כל אחד מישראל לפי בחינתו ומדרגתו, עד שיש הרבה שנפלו עד עמקי תהום תחתיות, עד שנדמה להם כי אפס תקוה ח"ו, ובפרט עכשיו בסוף הגלות באחרית הימים האלה ב'עיקבא דמשיחא' כאשר כל אחד יודע בנפשו נגעי לבבו ומכאוביו. ואף על פי כן סוף כל סוף כולם יתתקנו ולא יהיה נאבד שום אחד מהם, כי השם יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח.
והעניין הוא, כי באמת יש לפעמים, שדוקא כשהאדם מגיע למקום נמוך ורחוק מהקדושה מאוד מאוד, שם דוקא יתעורר בהתעוררות גדולה להשם יתברך, ויש בענין זה כמה טעמים ובחינות, ואחת מהם היא שמחמת שכשהיו ישראל בארץ ישראל הראה להם הקב"ה חיבה יתירה, והיו מקורבים אליו מאוד והיה נדמה להם שכבר הם סמוכים להשם יתברך ולא בקשוהו יותר ונתרשלו בעבודתם, והבעל דבר חותר עליהם בכל יום ובכל עת וע"י זה התגבר עליהם עד שהחטיאם, וזה בחינת "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני" ופירש רש"י, שמרוב חיבה שהראה להם בבית המקדש ע"י זה מרדו בו, ובשביל זה הוכרחו לצאת בגלות.
ואז מגודל הריחוק, שרואים גודל ריחוקם מהשם יתברך, שנגלו ונפוצו בארץ העמים באויר הטמא תחת ממשלת העכו"ם, מתגברים נפשות ישראל ביותר לשוב להשם יתברך כנ"ל. וגם שם לגודל הטומאה של חו"ל תיכף כשישראל עושים איזה 'עבודה בעלמא', זה יקר בעיניו יתברך מאוד מאוד, אף על פי שאין עבודתם בשלמות, אף על פי כן יקר בעיניו מאוד, שבמקום רחוק וטמא כזה יתגברו לעשות אפילו עבודה הזאת וע"י זה הוא מרחם עליהם ומושיעם.
וכל זה בחינת מה שעובר על כל אדם שנופל מעבודתו יתברך, מחמת שכשהיה קצת בעליה והרגיש קרבת השם, החל לזנוח את הביקוש והחיפוש והבקשה או שכבר נכנס בו איזה גאווה, שכבר הוא קרוב להשם יתברך ומצליח בעבודה, ועל כן השם יתברך מפילו, כדי שיחזור ויבקש ויחפש אחר כבודו יתברך. וכן כל אלו שפוגמים איזה פגם או שעוברים איזה עבירה ח"ו נופלים יותר ויותר, כי עבירה גוררת עבירה, ואם כן מה יהיה הסוף וכי אפס תקוה ולא היה באפשר לשום אדם לשוב לעולם, כי "הבא להטמא פותחין לו" ומאחר שכל פעם נופל יותר ח"ו.
אבל השם יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח, והוא מסובב ומהפך בתחבולותיו, כי כשהאדם נופל ע"י חטאים למקום הרחוק מהקדושה, אזי השם יתברך מזמין לו שם רמזים לפי אותו המקום ומזמין לו איזה זכות שיכול לזכות בזה המקום הרחוק דוקא וזה הניסיון והבחירה שלו. ואם יזכה שם לזכור בהשם יתברך ולעשות שם מה שיוכל, מה שמרמז לו השם יתברך בכל מקום שהוא, בקל יוכל לשוב להשם יתברך, כי לפי המקום הזה יכול לזכות בעבודה קטנה לעשות נחת רוח ותענוג ושעשוע גדול להשם יתברך, מה שלא היה זוכה במקום קדוש ביותר. כי השם יתברך מקבל תענוג ושעשוע גדול מאוד כשעולה לפניו איזה עבודה ממקום הנמוך ורחוק מאוד.
וזה סוד גלות ישראל בכלל, ובפרטיות הנפילות של כל אחד ואחד כנ"ל, שזה עיקר הגלות. כי כל מה שנופל למקום נמוך ורחוק מהקדושה יותר יש לו שם איזה עבודה ונחת רוח לעשות להשם יתברך, מה שאינו זוכה לזה אפילו צדיק גדול, וע"י זה מעלה כל הניצוצות והקדושות שנפלו לשם למקום הטמא הזה.
כי יש כמה וכמה ניצוצות קדושות שנפלו משנים קדמוניות הרבה לעמקי עמקי הקליפה מאוד מאוד, ומחמת שמונחים ביון מצולה בעמקי תהומות מאוד מאוד, בודאי אין מי שיכנס לשם להעלותם. ועל כן כשמזדמן לשם אדם שחטא עד שנפל לשם ח"ו, תיכף כשמזכיר את עצמו בעבודה שהוא יכול לעשות שם לפי מקומו הנמוך כנ"ל, אזי מתדבקים בו כל אלו הניצוצות ומעלה אותם משם, ובזה עושה נחת רוח ותענוג גדול להשם יתברך בלי שיעור כנ"ל.
וזה בחינת היהודים הנידחים בארבע כנפות הארץ במקומות הרחוקים מישראל, כי יש שם ניצוצות מאלפים שנים, שמונחים שם בגלות וצער גדול מאוד, שאם היו מריחים שם ריח בעלמא של ישראל היו מחיים עצמם מאוד. ועל כן תיכף כשנכנס לשם איזה 'ישראל בעלמא', אפילו פושעי ישראל, כי אף על פי שחטא, ישראל הוא ושם ישראל נקרא עליו, אזי תיכף כשאלו הניצוצות הקדושים מריחים ריח של ישראל הם מתעוררים ומתדבקים בו. ואף על פי שעדיין אי אפשר להם לעלות, מחמת שזה האיש בודאי אין לו כח להעלותם ועל פי רוב נופל על ידם יותר, מחמת ריבוי הקליפות הנאחזים באלו הניצוצות כידוע. אף על פי כן מאחר שעל כל פנים מחזיק עצמו בדת ישראל ואינו ממיר דתו לגמרי ח"ו ונקרא עליו שם ישראל, ואינו מתייאש, זה בעצמו יקר מאוד בעיני השם יתברך ויש להשם יתברך תענוג ושעשוע גדול מזה, עד שסוף כל סוף יעלה זה האיש משם ויעלה עמו כל הניצוצות וע"י זה יתקן כל חטאיו מאחר שעל ידו דוקא עלו הניצוצות האלו, מה שלא היו יכולים לעלות ע"י שום איש כשר שבעולם, כי מי היה נכנס למקום טמא ומלוכלך כזה.
והעיקר הוא ע"י כח הצדיק הגדול האמתי, שיש לו כח להעלות כל אלו האנשים עם הניצוצות שנתדבקו בהם מכל המקומות הנמוכים, אפילו מעמקי עמקי תהום תחתיות אפילו מיון מצולה ואין מעמד, ועל כן כל זמן שהאדם משתדל ומחפש ומבקש להתקרב לצדיקי אמת, יש לו תקוה לעולם, יהיה איך שיהיה, אפילו אם נופל מאוד אלפים ורבבות פעמים. כי בכח הצדיק יכול להיות שע"י דבר אחד ונחת רוח אחד שיעשה להשם יתברך במקומו הרחוק, יתקן הכל ויעלה עמו כל הניצוצות ממקומות כאלו מה שלא היה יכולים לעלות ע"י שום אדם אחר.
ובשביל זה צריך האדם לסבול טלטולים וייסורים הרבה ועליות וירידות בלי שיעור קודם שזוכה לבוא לארץ ישראל, שהיא מקום הקדושה, והכל בשביל בירור הניצוצות כנ"ל בבחינת "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך השם אלוקיך וכו' והביאך השם אלוקיך אל הארץ" והכל בכח הצדיק שעל ידו דוקא באים לארץ ישראל, שהיא מקום הקדושה. ודי בזה למסתכל על האמת לרחם על עצמו לשוב להשם יתברך מכל מקום שהוא ולא להתייאש, גם אם נפל וירד למקום שנפל, כי חסדי השם לא תמנו ולא כלו רחמיו לעולם ובודאי יש לו שם עבודה חשובה שעליו לעשות וברור נפלא.