נמצא שעיקר הטעות של בני העולם נובעת מכך שלממון יש כח גדול וחשיבות והוא נצרך למחיית האדם והתנהלותו בעולם הזה, על כן כולם נכספים אליו ורודפים אחריו. אבל רבינו הקדוש אומר שישנה סיבה עמוקה ונסתרת יותר למשיכה של בני האדם אחר הממון וכך הוא כותב בליקוטי מוהר"ן תורה ס"ח: "כל הנפשות תאבים ומתאווים לממון, ולא לממון בלבד מתאווים ואוהבים אותו, אלא אפילו להאדם שיש לו הממון, דרך בני האדם למשוך אליו ולאהוב אותו, מחמת שיש לו ממון, כמו שאנו רואים בחוש, וכמו שכתוב: ואוהבי עשיר רבים.
וזה מחמת שהנפש באה ממקום עליון, שהממון בא ומשתלשל ומתהווה משם, כי בוודאי התחלת המקום שמשתלשל משם הממון הוא בוודאי בחינה קדושה ושפע קודש, ואחר כך נתגשם למטה, כדרך השתלשלות, ונתהווה ממון, ועל כן הנפש תאווה לממון, מחמת שהנפש באה מהמקום שהממון בא משם, אך צריך לבלי להתאוות לממון, כמבואר כבר כמה פעמים מגודל גנות תאוות הממון, רק להתאוות ולאהוב המקום שהממון בא ומשתלשל משם כנ"ל".
מסביר לנו רבינו שבאמת הממון יש לו שורש גבוה מאד, רק שהוא נמשך למטה לזה העולם, הוא מתגשם ונהפך לממון, על כן יש לו כח גדול מאוד וכל הנפשות מתאוות אליו, אבל רבינו אומר שצריך להיזהר ולא להפוך את המשיכה לממון לתאווה ממש, כי האדם יכול לטעות ולעשות את הסיבה לעיקר ולשכוח את מי שהביא לו את הממון ואת מי שנתן כח בממון לפעול את פעולתו.
הדרך להינצל מהתאווה זאת בוודאי לא פשוטה, כפי שמדגיש רבינו בסיפור, האדם צריך להתחזק באמונה ובידיעה שיש מי שמנהיג את העולם והוא קובע את פרנסתו בהשגחה פרטית ומדויקת, את האמונה הזאת צריך האדם להוריד לידי מעשים, להרבות בצדקה ובתפילה למי שהממון שלו. כאשר האדם נותן ממונו לצדקה ומרבה בתפילה להשם יתברך על פרנסתו, ע"י זה הוא לא שוכח את התכלית ואת מי שנתן לו את הממון ובזה הוא ניצל מהטעות של רוב בני העולם שהפכו את הממון מאמצעי לתכלית, כי זה אנו רואים בחוש שישנם רבים מבני העולם שיש להם כל 'הון דעלמא' והם עשירים מופלגים ועדיין רודפים ותאווים לממון ולא עוזבים את העולם וחצי תאוותם בידם.