והכלל לעניננו שצריכים לראות שיזכה לעשות את המצוה בשמחה גדולה כל כך עד שלא ירצה שום שכר עולם הבא, אלא ירצה שיזכהו השם יתברך לעשות מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמו שנאמר ש"שכר מצוה מצוה" וזה בחינת "ביומו תתן שכרו" וע"י זה מרגישים העולם הבא במצוה בעצמה, עד שאין מבקשים שום שכר עולם הבא בשכר המצוה.
וזה בחינת מצה שהוציאו ישראל ממצרים שנאמר "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ישראל ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ כי גורשו ממצרים וכו' וגם צדה לא עשו להם" מצות זה בחינת מצוות, כמו שאמרו חז"ל ושמרתם את המצות, אל תאמר המצות אלא המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה.
וזה "וגם צדה לא עשו להם" שזכו לקיים את המצוות בשמחה ולא בשביל שכר עולם הבא שהוא בחינת צדה, שמכינים לעצמם ע"י המצוות צדה לדרך ארוכה לעולם הבא, ואף על פי שהוא טוב מאוד ואשרי מי שזוכה לזה להכין לעצמו צידה לדרך רחוקה מאוד מאוד כזאת, אבל אין זה תכלית השלמות.
כי עיקר השלמות הוא כשזוכים לשמור את המצוות בבחינת מצה, בבחינת "וגם צדה לא עשו להם" שאין הוא מכין לעצמו שום צידה בשעה שעוסק במצוות, כי אינו מכוון לשום שכר עולם הבא בשעת קיום המצוות, רק עיקר שמחתו ותענוגו הוא המצוה בעצמה כנ"ל.
ועל כן למדו רז"ל זריזות של המצוות ממצות כנ"ל, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך את מחמיצין את המצוה ו"מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" רק עשה אותה מיד. כי זריזות המצוה בשלמות הוא רק כשזוכים לבחינת מצה בשלמות, דהיינו לקדושת המוחין, שאינו מחמיץ מוחו שע"י זה זוכים לשמחה הנ"ל, שאין רוצים שום שכר עולם הבא, רק שמחתו היא מהמצוה בעצמה ואז בודאי אין מחמיצין את המצוה רק עושים אותה בזריזות גדולה מאוד מאוד, מאחר שכל שמחתו ותענוגו הוא רק מהמצוה בעצמה והוא מצפה תמיד שיזכהו השם יתברך לעשות מצוה, ועל כן כשבאה לידו בודאי הוא עושה אותה בזריזות גדולה מאוד.
וזה שסמך התנא ששכר מצוה מצוה, לאזהרת הזריזות של המצוה. כמו שנאמר שם "והוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה".
כי עיקר הזריזות הוא ע"י שזוכים לשמחה הנ"ל שהיא בחינת "ששכר מצוה מצוה" שע"י זה זוכים לקיים המצוה בזריזות גדולה בבחינת "הוי רץ למצוה קלה" וכמבואר בדברי רבינו ז"ל, כי הזריזות היא בחינת שמחה, היפך העצלות והעצבות שהם גם כן בחינה אחת.
וזה "ויאפו את הבצק עוגות מצות" מצות זה בחינת זריזות המצוה כנ"ל בחינת "הוי רץ למצוה קלה" כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה. "כי גורשו ממצרים" זה בורח מן העבירה, כי מצרים הוא בחינת מצור הקליפות בחינת עבירות, שמשם צריכים לברוח ולהתגרש בזריזות גדולה כי גורשו ממצרים בחינת בורח מן העבירה כנ"ל. וזה "ולא יכלו להתמהמה" היינו זריזות גדולה שזכו לברוח מן העבירה ולרוץ למצוה.
וכל זה מחמת שזכו לשמחה הנ"ל שהיא בחינת "וגם צידה לא עשו להם" כי לא הכינו להם שום צידה לדרך, דהיינו שכר עולם הבא, כי עיקר העולם הבא שלהם הוא המצוה בעצמה בבחינת "שכר מצוה מצוה".