כותב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תנינא, תורה מ"ח: "כשהאדם נכנס בעבודת השם אזי הדרך שמראין לו התרחקות ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת השם, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות". אומר רבינו, שכל אדם החפץ להיכנס בעבודת השם ורוצה להתקרב אליו יתברך, אזי הדרך שמראים לו התרחקות, כלומר הוא חווה כל מני קשיים ומניעות או שנופל בתאוות ועבירות ונדמה לו שכביכול השם יתברך לא רוצה בו, אבל רבינו מגלה לנו שאנחנו לא מפרשים נכון את המציאות ובעצם כל מה שאנחנו מרגישים וחווים זה תהליך של התקרבות וזו היא הדרך להתקרב אליו יתברך ואם האדם לא מרגיש זאת ולא עובר את זה, יכול מאוד להיות שעדיין לא התחיל להיכנס כלל בעבודת השם.
לכאורה ישנה כאן תמיהה גדולה, מדוע לתת לאדם שרוצה להתקרב אליו יתברך הרגשה של התרחקות, הרי היה צריך להאיר לו פנים, לקרב אותו בזרועות פתוחות, האם זו היא קבלת פנים הראויה לבן החוזר לאביו.
את התמיהה הנ"ל אנחנו יכולים לראות המעשה מבן מלך ובן שיפחה שנתחלפו, כאשר המיילדת החליפה בין הוולדות של המלכה והשפחה והניחה את בן המלך אצל השפחה ואת בן השפחה אצל המלכה וכך גדל בן השפחה בארמון המלוכה ובן המלך האמתי גדל בבית השיפחה.
יום אחד גילו לבן השפחה שנהפך לבן מלך, שהוא נחלף והזהירו אותו מפני בן המלך האמיתי, שלא יקשור קשר נגדו ויחזור למלוכה. ואז החל בן השפחה שהיה בארמון המלוכה לרדוף את הבן מלך האמת שנחלף וגרם לו רעות, וחרה לו לבן מלך האמת על הדבר הזה ואמר לעצמו: "למה ועל מה מגיע לי זאת להתגרש, אם אני בן המלך, בוודאי אינו מגיע לי זאת, ואם איני בן המלך, גם כן אינו מגיע לי זאת להיות בורח בחינם, כי מה חטאי והרע לו מאוד והלך אל השתייה וכו'".
התהליך הנ"ל קורה עם כל אחד מאיתנו שרוצה להיכנס בעבודת השם ואז רודף אותו הבעל דבר ויש לו קשיים ומניעות וחווה תהליך של התרחקות. ואז האדם שואל את עצמו, למה אני ראוי לכל הדברים הללו הרי סך הכל רציתי לעשות טוב להתקרב אל המלך, למה עובר עלי מה שעובר, אם אני מנסה לעשות דברים טובים ולהתקרב אל הטוב, מן הראוי שהייתי מקבל גם דברים טובים, מדוע אני חווה תהליך של דחייה והתרחקות. אז באמת ישנם כאלו שמוותרים ושבים לאחור, מחמת שחושבים שאין המלך חפץ בהם או בעבודתם או שנופלים בדעתם כשרואים מה שעובר עליהם.
רבינו ורבי נתן מרבים לדבר עימנו בעניין זה כדי שנקבל ראייה אמיתית על מה שעובר עלינו ונבין קצת את התהליכים ומדוע הם קורים כדי שנתחזק יותר בדעת נכונה.
אז ראשית אנחנו צריכים לדעת שהכניסה בעבודת השם שייכת לכל אדם ובכל מדרגה, הכניסה איננה רק בתחילת דרכו של האדם בעבודת השם, או כשהוא מתחיל לחזור בתשובה, אלא לפני כל מדרגה או עבודה חדשה בעבודת השם שהאדם רוצה להיכנס בה, הוא צריך לעבור הרגשה ותהליך של התרחקות, שזה כל המניעות הקשיים והירידות שהוא חווה, רבינו מדגיש ואומר שכל התהליך שהוא חווה, רק נדמה לו שזו התרחקות, אך בעצם זו התקרבות גדולה מאוד.
כדי להבין כיצד הרגשת הריחוק וכל המעברים שהאדם עובר הם בעצם התקרבות, אנחנו צריכים לדעת ולהבין שתהליך ההתקרבות בינינו לבין השם יתברך אינו נעשה במישור הגשמי בלבד, אלא בעיקר ברובד הרוחני. במציאות הרוחנית ההתקרבות אינה נמדדת ומתבצעת בממדים של זמן ומקום, שהרי הרוחניות זה למעלה מהמקום והזמן, אלא הקרבה ברוחניות נעשית ע"י השוואת הצורה. ככל שאנחנו נעשים דומים במידות שלנו למידותיו יתברך, ככול שאנחנו משפרים את מעשינו ונעשים קדושים יותר, כך אנחנו מתקרבים אליו יתברך, ככל שאנחנו מכירים אותו יותר, ככל שאנחנו מוכיחים את הנאמנות שלנו יותר, כך גם הקרבה בינינו ובין השם יתברך מתעצמת וגודלת.
אם כך, כאשר האדם חווה ועובר מעברים ותהליכים שנראים היפך רצונו האישי, הוא זוכה ליותר שפלות וענווה, הוא זוכה להכיר ולדעת שכל מה שנעשה עימו הוא בגזירת עליון והכל בהשגחה וברחמים גדולים והכל לטובה, ואעפ"י שהוא כביכול מרגיש שהדברים לא הולכים לו כפי רצונו והוא מרגיש כביכול התרחקות, הוא מאמין שהשם יתברך יודע מה שהוא עושה ומאמין לדברי הצדיקים שהכל זה התקרבות, ועל כן הוא מגיע להרגשת ביטול גדולה יותר וכאשר הוא מבוטל אליו יתברך הוא גם זוכה להתקרב אליו.
לכן מדייק רבינו הקדוש ואומר, שנדמה לו שמרחיקין אותו, כי בדעת המצומצמת שלנו אנחנו מבינים שכל התהליכים שאנחנו עוברים הם ביטוי של התרחקות, אבל באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות, הכל נועד כדי לחשל אותנו, לבנות אותנו, להכשיר בנו כלים לקבל את אור השם יתברך ולהתקרב אליו.