כי עיקר כלל כל הגלויות ובפרט הגלות האחרונה, הוא גלות הנפש. ועיקר התגברות היצר הרע שהוא גלות הנפש, הוא ע"י שמצייר האור שלמעלה בחינת אור התורה להיפך מן האמת, שמתגבר הגלות של המידות והתאוות הרעות, וע"י שאין מתגברים לעמוד בניסיון ולשברם, ע"י זה מתגברת גם הגלות הגשמית, וכמו שישראל בגלות כן כביכול 'קוב"ה ושכינתי' בגלות כמבואר בזוהר הקדוש כי "עמו אנוכי בצרה" ובעוונותינו הרבים נחשב כאילו הוא יתברך יושב בבית האסורים.
ומגודל כח הבחירה שנתן השם יתברך לבני האדם, מוכרח כביכול השם יתברך שיהיה אורו הקדוש נתפס בתפיסת המוחין של האדם, כי כשממשיכים אורו יתברך למטה זה בחינת תפיסה כמו שנאמר "מלך אסור ברהטים" אך כשממשיכים האור בקדושה כרצונו יתברך זה ניחא מאוד להשם יתברך, כי כשמגיע אור התורה לתלמיד שאינו הגון הוא מקבל אותו בתפיסת המוחין הפגומים שלו ומציירו להיפך, נמצא שתופס אור השם יתברך בעל כורחו, שזה בחינת תפיסה ממש.
וכאיש הישראלי רואה שמתגבר עליו הגלות מאוד מכל הצדדים, מכל שכן מי שהוא נרדף כל כך עד שבא ח"ו לבית האסורים ממש, צריך לתת ללבו לברוח ולנוס משם דוקא להשם יתברך. כי בוודאי אין שום עצה ותחבולה כנגד כל הצרות הרודפים אותו עד הנפש עד שבא לבית הסוהר ח"ו, כי אם לצעוק להשם יתברך כמו שנאמר "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וכו' ויזעקו אל השם בצר להם וכו'" שצריכים לזעוק להשם יתברך ולשוב אליו בתשובה שלימה.
ועיקר התשובה הוא בבחינה הנ"ל, בבחינת "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד השם" שצריך לחפש ולחקור דרכיו מאוד ולשים אל ליבו היטב מה זאת עשה השם ככה, אין זה כי אם בשביל שפגמתי בוודאי בכלי המוחין שלי, ותפסתי אור השם יתברך בתפיסה ח"ו, ע"י שהייתי מצייר האור שלא כראוי על פי האמת לאמיתו.
כי כבר מבואר שגם בעבודת השם יש בעניין זה כמה בחינות, כי בעניין הטעויות הנ"ל, שיכולים לטעות בעניין ציור אור התורה להטות מדרך האמת, יש בעניין זה כמה וכמה מיני טעויות בלי שיעור, דקים וגסים ודק מן הדק, על כן צריך האדם לשים אל ליבו בכל עת ובפרט בעת צרה ח"ו, שזה שנתפס בתפיסה הוא מחמת שלא צייר האור כראוי, ונטה אחרי הבלי העולם הזה, על כן נענש בתפיסה, מידה כנגד מידה, כי האור העליון הפשוט היורד מלמעלה בכל עת, שמשם כל חיות האדם, אף על פי שהוא אור אחד פשוט בתכלית האחדות, אף על פי כן כשיורד למטה ונצטייר לכל אחד לפי בחינתו, מתפשטים ומתפצלים ממנו דרכים ונתיבות הרבה לאין מספר, וזה בין 'בסטרא דקדושא' ובין להיפך.
כי גם 'בסטרא דקדושה' בעצמה יש כמה וכמה דרכים נבוכים ומקולקלים, והאדם צריך לכוון תמיד לדרך הישר באמת, להטות לבבו אליו יתברך שיצטייר אור התורה לדרך האמת לפי בחינתו, ואפילו בדרכי התורה לא יטעה את עצמו לסור מן הדרך הראוי לו לדרך אחר שאינו שייך לו, אף על פי שגם הוא מדרכי תורה, אבל אינו שייך לו לפי מדרגתו, מכל שכן שלא יהיה נוטה מדרכי התורה האמתיים לגמרי ח"ו.
ועל כן באמת ביקש דוד הרבה "הוריני השם דרכיך וכו'" ועל כן אמרו רז"ל "בכל דרכיך דעהו" זה כלל גדול בתורה, שצריך שישים ליבו בכל דרכיו לקשר עצמו להשם יתברך שכל מעשיו יהיו לשם שמים.
נמצא שיש לכל אדם כמה וכמה דרכים נתונים לפניו, שזה בחינת כל הבחירה, ומשם נמשך גם בגשמיות, שיש לכל אדם כמה וכמה דרכים נתונים לפניו לילך בכל מקום שירצה, ועל כן כשהאדם נענש בתפיסה ח"ו ואין מניחים אותו לצאת החוצה, צריך לשית אל ליבו שזה בשביל שפגמתי בדרכים הנתונים לפני לצייר האור העליון בדרך שארצה, וע"י שפגמתי בזה בעוונותיי הרבים נתפסתי עד שאיני יכול לזוז לצאת למקום שארצה.
ואין תקנה לזה כי אם לשוב למקור ושורש כל הדרכים, שהוא אור העליון של השם יתברך, שמשם מתפשטים ומתפצלים כל הדרכים, שצריכים לשוב אליו יתברך ולקשר עצמו למקור האחדות ולחפש ולבקש דרך האמת לאמיתה, לבור לו דרך ישרה באמת בבחינת "וצר לך ומצאוך וכו' ושבת עד השם אלוקיך ושמעת בקולו" ואז ישובו עליו רחמי השם יתברך ויוציאו לחירות, כי שם במקום תחילת ציור האור בשרשו הוא בחינת עולם החירות, כי שם עיקר התשובה כידוע, שצריך לשוב לבינה דקדושה להתבונן במעשיו ולצייר האור לטובה כפי דרכי התורה האמתיים היוצאים משם, שזה בחינת "חרות על הלוחות" אל תקרי חרות אלא חירות, דהיינו ע"י שחורתים ומציירים התורה על הלוחות כראוי בנתינתה מסיני ע"י משה רבינו ע"ה ע"י זה זוכים לחירות.
וזה "יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל" זה מחמת "כי המרו אמרי אל" היינו שהמרו והחליפו אמרי אל, כי ציירו אור התורה להיפך כנ"ל. וזה גם כן בחינת "ועצת עליון נאצו" עצות הם בחינת התורה, שהוא תרי"ג עטין, וזהו ו'עצת עליון' והתורה הנמשכים מפי עליון, נאצו וציירו האור להיפך ח"ו כנ"ל. וע"י זה "ויכנע בעמל ליבם" כי בדרך שאדם רוצה לילך וכו', כי ליבם נתבלבל ונתעקם שזה בחינת "ויכנע בעמל ליבם" עד אשר כשלו ואין עוזר, כי כשלו ונטו מדרך האמת עד אשר אין עוזר להם לשוב להשיג אורחות חיים, כי קשה להם לשוב ולמצוא הדרך האמת והישר, כי נתעו לדרכים רעים מאוד ע"י שציירו האור להיפך ונטו לדרך לא טובה.
וזה שנאמר "תעיתי כשה אובד בקש עבדיך" שתיכף שהאדם נוטה מהדרך הישר, יש לו כמה וכמה דרכים נבוכים וכו', כי "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" ואין תקנה לזה כי אם "ויזעקו אל השם בצר להם" כי זעקה מועילה תמיד, כי צריך לשוב מהחושך והצלמות ומבית אסוריו, לאסור ולקשר את עצמו בקשר אמיץ להשם לבדו, לשוב למקור האחדות, לחזור ולהמשיך האור משם ולציירו לטובה כנ"ל, ואז ממצוקותיהם יושיעם ויוציאם מחושך לאור גדול.