ועל כן הצדיקים כל עסקם להזכיר אותנו זיכרון העולם הבא בכל יום כדי להשיבנו בתשובה שלימה, כי זה כל ישעם וכל חפצם בעסקם עמנו, הכל כדי להמשיך עלינו בחינת הזיכרון הנ"ל בכלליות ובפרטיות, בכמה וכמה תחבולות נפלאות ונוראות. אבל בעוונותינו הרבים גם הצדיקים האלו נסתלקו, ועל כן באמת קשה סילוקן כפליים כחורבן בית המקדש כמו שדרשו רבותינו ז"ל.
על כן צריך כל אחד מישראל לדבר לנפשו, אולי יוכל להזכיר את עצמו כי סוף כל סוף מה יהיה מאתנו ומה נעשה באחריתנו וצריך כל אחד שרוצה לרחם על עצמו לומר במר נפשו "אני הגבר ראה עני וכו' אותי נהג וילך חושך ולא אור אך בי ישוב וכו'" כמו שנאמר באיכה. אני דוקא אותי דוקא אך בי דוקא, כי עיקר מרירות הקינה הוא על עוצם ריחוקו של כל אחד מאביו שבשמים, עד אשר כמעט אפס תקוה ח"ו. ועל כל אדם לשים ליבו לכל דיבור ולכל פסוק ויוכל למצוא עצמו שם בכל מקום שהוא שם.
אבל אף על פי שמספר מרירות צרותיו כל כך עד אין תכלית, אף על פי כן אינו מייאש את עצמו לגמרי ח"ו בשום אופן, וזה שאומר בתוך מרירות לבבו ואומר "אבד נצחי" נצחי דוקא כאילו אבד הניצחון שלו לגמרי ח"ו מאחר שרואה ריחוקו וחורבנו כל כך, אבל אף על פי כן זכור תזכור "זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל וכו'" שעל ידי הקינות והבכיות על גודל חורבנו, על ידי זה השם יתברך מרחם עליו וממשיך עליו זיכרון עולם הבא, שצריך להסתכל על הזיכרון הזה בכל יום, כי סוף כל סוף בוודאי נזכה לזיכרון הזה בחסדיו המרובים, כמו שנאמר שם "זאת אשיב אל ליבי על כן אוחיל חסדי השם כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו וכו' חדשים לבקרים וכו'" היינו שחסדיו יתברך אינם תמים ואינם כלים לעולם, ועל ידי זה "חדשים לבקרים רבה אמונתך" שזה בחינת מה שהשם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ומצמצם את עצמו בכל יום מאין סוף עד אין תכלית לרמז רמזים לכל אחד שיזכיר את עצמו בתכלית הנצחית.
וזה כלל קדושת ישראל שקיבלו את התורה כדי לזכותנו לחיי עולם הבא כמו שכתוב "היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם" ועל כן הזהיר אותנו משה רבינו כמה פעמים "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכו'".
ועל זה התגרה הבעל דבר ביעקב ויאבק עמו ורצה לנצחו ח"ו. וכל קנאתו בו על זה שיעקב רוצה להעמיד בעולם עצת ישראל, שיזכרו תמיד ב'עלמא דאתי', כי זה כלל קדושת ישראל, שקיבלו את התורה בשביל לזכותנו לחיי עולם הבא, על כן נגע בכף ירכו, בחינת "הדום רגלי" שזה בחינת העולם הזה, דהיינו שנגע בבחינת הזיכרון בפרטיות שמתלבשים בזה העולם, כדי להזכיר את האדם בכל יום בפרטיות הזיכרון הנ"ל.
כי בכלליות הכל מודים בזיכרון עולם הבא ועל פי רוב מדברים מזה, אבל בפרטיות זעירים הם אלו הזוכים להבין את הרמזים ששולח השם יתברך לכל אדם בכל יום כדי להתקרב אליו יתברך בכל עת. וזה נמשך ממה שנגע הרע עין בכף הירך, היינו בבחינת ה'רגלין', שהוא בחינת הזיכרון בפרטיות. ובאמת ע"י שנפגם הזיכרון בפרטיות נפגם גם בכלליות ממילא, כי מי שאינו משתדל להמשיך על עצמו הזיכרון הזה בפרטיות כל יום להבין את הרמזים שהשם יתברך מרמז לו ע"י זה, על פי רוב שוכח את הזיכרון בכלליות ואינו משים אל ליבו את תכליתו הנצחי.
והתיקון לזה ע"י "ויזרח לו השמש" בחינת אמת בחינת עולם הבא, כמו שכתוב "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה" כי השמש זרחה בתוקפה בשביל לרפאות כף ירך יעקב שנגע בו, היינו שהתגבר האמת של זיכרון העולם הבא בכלל ועל ידי זה נתרפא מצלעתו גם בפרט.
כי זה אנו רואים בחוש שעיקר התגרות הרע עין, שהוא כלל כל החולקים והמתנגדים על האמת, הן מעובדי כוכבים והן מישראל באיזה בחינה שהיא, עיקר התנגדותם הוא על בחינת הזיכרון בפרטיות, דהיינו מה שהצדיקי אמת מורים אותנו דרכים ישרים אמתיים על פי התורה הקדושה איך להמשיך עלינו הזיכרון הזה בפרטיות. ועל זה הם מתגרים וחולקים ואומרים שלא זו הדרך, רק רוצים שהכל ילכו בדרכם, לבלות הימים בליצנות ודברים בטלים ולרדוף אחר הממון תמיד וכיוצא בזה, ומלבישים השקר באיזה אמת כאילו כוונתם לשמים.
אבל כלל עיקר מחלוקתם הוא על בחינת פרטיות, כי בכלליות מוכרחים הכל להודות בחיי עולם הבא ושזה עיקר התכלית האמתי והנצחי, ואפילו העובדי כוכבים שחולקים על ישראל, רובם ככולם מודים בעולם הבא בכלליות, רק שאומרים שצריכים ללכת בדרכיהם ח"ו לבוא לעולם הבא. וכמו כן אפילו בין ישראל עצמם הכל מודים בתכלית עולם הבא, רק שאומר כל אחד מה שאומר כדי להטות מהדרך הישר מנקודת האמת לאמתו.
וזה נמשך מבחינת נגיעת כף ירך יעקב וכנ"ל, והעצה לזה היא בחינת "ויזרח לו השמש" בחינת זיכרון העולם הבא בכלליות, שע"י זה ידע ויבין האמת גם בפרטיות. כי באמת מי שאינו מתנהג בפרטיות כראוי, גם זיכרון עולם הבא בכלליות נפגם אצלו, ועל פי רוב שוכח לגמרי, עד שיש שבאו ע"י זה לכפירות גמורות 'רחמנא ליצלן'.
אבל מי שישים אל ליבו היטב זיכרון עולם הבא באמת לאמתו, בוודאי יבין גם בפרטיות איזו היא דרך הישרה ללכת בה, אם לבלות ימיו על מה שהם מבלים 'רחמנא ליצלן' או אם לבלות ימיו על התבודדות ותורה ותפילה וצעקה להשם יתברך וכו' כאשר הורו אותנו צדיקי האמת. כי השם יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית, שאפילו מי שירד עד אין תכלית שאין קץ לירידתו בחינת "ותרד פלאים אין מנחם" גם שם מצמצם עצמו בחסדו ומאיר גם שם רמזים לשוב אליו כנ"ל וע"י זה באמת סוף כל סוף יזכו כל ישראל לשוב אליו יתברך כמו שכתוב "ועשיתי את אשר בחוקי תלכו".