בעניין זה של 'למעט בכבוד עצמו' צריך האדם זהירות יתירה, כי מצד אחד, אנו יודעים שהאדם צריך להאמין בעצמו, להאמין בנקודה היקרה שלו, שהוא חשוב ויקר מאוד אצל השם יתברך וכל דבר שהוא זוכה לעשות בקדושה, יש לזה ערך וחשיבות עליונים מאוד. ועוד רבינו הקדוש הזהיר על זה מאוד שהאדם צריך להאמין בעצמו וזה אחד מיסודות האמונה.
אם האדם רק 'ימעט בכבוד עצמו' ויתנהג בשיפלות וענווה ולא יעריך את עצמו ואת פעולותיו הרי זה לא המכוון, כי השם יתברך ברא את העולם ומצפה מאיתנו שנפעל טוב ככול יכולתנו וכל דבר קטן שאנחנו עושים זה ייקר וחשוב אצלו מאוד, על כן הדרך הישרה שמצד אחד האדם צריך לדעת ולהאמין שהכל מהשם יתברך והוא כאין וכאפס כנגדו יתברך ויחזיק עצמו בשיפלות וענווה, ומצד שני להאמין בחשיבותו ובחשיבות מעשיו, שהקב"ה רוצה בו ובמעשיו והוא יקר מאוד אצלו יתברך וכל פעולה, רצון ומחשבה טובים שלו הם יקרים ופועלים גדולות ונצורות בכל העולמות.
רבי נתן מבאר עניין זה היטב, בליקוטי הלכות, אורח חיים א', הלכות ברכת השחר ג', סעיף ה' וזה לשונו: "צריך האדם לידע ולהאמין שנפשו בשרשה היא גדולה ויקרה וגבוהה מאוד מאוד ואלפי אלפים ורבי רבבות עולמות בלי שיעור תלויים בה, כמו שאמר רבנו ז"ל שאם היו מהפכין את האדם היו רואים שבכל גיד וגיד מגידי האדם תלויים בו אלפי אלפים ורבי רבבות עולמות. כי האדם הוא בחינת צלם אלוקים ואפילו נפש הפחות שבפחותים של ישראל היא גם כן גבוהה מאוד מאוד מכל שכן נפשות של בני תורה ובפרט אותן שיש להם שכל גדול, כי כל מה שהשכל גדול ביותר הנשמה גבוהה יותר.
על כן כשרואה האדם שמתגבר עליו הבעל דבר ביותר הוא צריך להתגבר ולרחם על עצמו לבל יאבד אוצרות וסגולות יקרות וחמודות כאלה התלויים בנפשו, אשר עין לא ראתה, ויתגבר בכל עוז להציל את נפשו מיני שחת, להצילה מן העושק והתמורה ח"ו והעיקר ע"י ריבוי תפילה ובקשה.
וזה בחינת "ויגבה ליבי בדרכי השם", שצריכין להגביה ליבו ודעתו בדרכי השם ולומר בנפשו שאין נאה לי לעשות מעשים כאלה, מעשה בהמה, כי נפשי גבוהה מאוד, נפש ישראל, שכולם בני מלכים. וראוי לי להתנהג בנימוס המלכות דקדושה, כמו שראוי לנפשות ישראל שנקראים "בנים אתם להשם אלוקיכם". כי באמת רוב בני האדם טועים בעצמם וסוברים שנפשם אינה קדושה משרשה וסוברים שהצדיקים הגדולים נהיו צדיקים בגלל שנולדו עם נפש גבוהה ועל כן אי אפשר להתדמות אל זה הצדיק כי היה נשמה קדושה מנעוריו, אך באמת אמר רבינו ז"ל שאינו כן וזה עיקר חסרון העולם שחושבים כך ומחמת זה אינם מתעוררים ומתגברים להשוות עצמם לצדיקים.
כי עיקר צדקת הצדיק הכשר הוא רק ע"י התגברותו והתחזקות, ויגיעתו וטרחו בעבודת השם, שיגע וטרח כל כך ימים ושנים הרבה ולא הניח עצמו ליפול בשום אופן שבעולם והרבה בתפילה ותחנונים עד שזכה למה שזכה כל אחד כפי ערכו, אשרי להם. ובאמת זה העניין שבני אדם טועים בעצמם וסוברים שנפשם אינה יקרה וקדושה ומחמת זה אינם מתגברים לעשות כמעשה הצדיקים, כל זה נמשך מבחינת היכלי התמורות שממירים טוב ורע ומחליפים את בן המלך בבן השפחה ומכניסים בליבם חלישות וקטנות. אך באמת צריך האדם לידע ולהאמין שנפש כל אחד מישראל גבוהה ויקרה מאוד מאוד וכולם הם בני מלכים ויכולים לזכות למדרגות גבוהות וקדושות מאוד כמו כל הצדיקים והכשרים".
רבי נתן מדגיש את העובדה שאעפ"י שהאדם צריך למעט בכבוד עצמו ולהיות בשיפלות וענווה, עדיין עליו לזכור תמיד כי הוא יקר מאוד בעיני השם יתברך וגם כל פעולה ומחשבה שלו חשובים מאוד, כי אם האדם יחזיק רק במידה הזאת של ענווה ושיפלות ויחשוב בדעתו שהוא באמת כלום ולא שווה הרבה, הרי שהוא גם לא יתאמץ וישתדל ולא יאמין בעצמו שגם הוא יכול להגיע למדרגות גבוהות כמו הצדיקים וזה נקרא ענווה פסולה, כי ענווה כזאת שהאדם לא מאמין בעצמו ובמעשיו, יכולה לגרום לאדם להתרחק מהתכלית ומהשם יתברך.
על כן צריך בזה זהירות יתירה, מצד אחד אני צריך לדעת את מקומי ואת שיפלותי, לא לתלות את הצלחותיי והישגי בכוחי או במאמצים שהשקעתי, לדעת שמבלעדי עזרתו של השם יתברך אין אני יכול לנקוף אצבע. אבל מצד שני עלי להאמין בעצמי שאני יקר וחשוב מאוד אצל השם יתברך ובשבילי נברא העולם כולו, וכל מעשה ומחשבה ורצון שלי פועלים וחשובים ואצל השם יתברך חשוב יותר המאמץ שאני משקיע מאשר התוצאות.