פעם אחת בא אל רבינו אחד שנפל מאוד בדעתו מחמת עוונותיו, ענה ואמר לו רבינו: "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל תאמין שיכולין לתקן".
במשפט זה טמן לנו רבינו לדורות את עיקרי יסודות האמונה והתיקון, את זה הוא גם מלמד אותנו בתורותיו ובעיקרי הנהגותיו ודיבוריו המחזקים – "אין שום ייאוש בעולם כלל", תמיד יש תקווה, הכלל והיסוד שהכל תלוי בו הוא האמונה וכמובן לעולם יש תשובה. גם אם האדם נפל למקומות המרוחקים ביותר, השם יתברך נמצא אתו ואצלו תמיד והוא מצפה לכל פעולה או מחשבה ונקודה טובה שלו, בה הוא מתנתק מהרע ומתחבר אל הטוב. על כן לעולם יש תיקון ואין דבר העומד בפני התשובה. כמו כן, הבטיחנו רבינו שבוודאי מי שיחזיק בו וילך בדרכו, ילמד את עצותיו ותורותיו, בוודאי יהיה לו תיקון בשלמות, והעיקר מי שיבוא על קברו ויאמר העשרה קפיטל תהילים הוא ישתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו.
בעניין זה של הקלקול והתיקון יש תמיהה גדולה, הרי גלוי וידוע שהקב"ה ברא את התשובה לפני שברא את העולם, כלומר הוא ידע שבני האדם עתידים לקלקל במעשיהם. ועוד, הרי אנחנו יודעים בפירוש שמלאכי האמת באו וקטרגו על בריאת האדם ואמרו להשם יתברך שהוא עתיד לחטוא ולעבור על רצונו, כמו שכתוב "מה אנוש כי תזכרנו שעתיד למחטי קמך ועתיד לארגזא קמך", כלומר מלאכי האמת באו להקב"ה ואמרו לו כביכול מדוע אתה בורא את האדם, הרי אתה יודע שהוא עתיד לחטוא ולקלקל ואם כך מה הטעם שתברא אותו.
ובאמת הקושיה שלהם הייתה קושיה, שהרי מה התכלית לברוא אדם שעתיד לקלקל, הרי גם אדם פשוט שיוצר או ממציא משהו, הוא עושה זאת על מנת שיהיה כשיר ומתוקן ומה הטעם לעמול על דבר שאתה יודע מראש שהוא עתיד להתקלקל. כל שכן וכל שכן הקב"ה, שברא אין- ספור עולמות והכל בשביל האדם הבעל בחירה, שיעשה רצונו ויכיר אותו, ואם כך, מה הטעם לברוא את האדם אם אתה יודע כבר מראש שהוא עתיד לקלקל. ואם נאמר שהשם יתברך יודע שאחר כל הקלקולים יבוא הכל על תיקונו, מה הטעם לברוא אדם שלם שיקלקל ואחרי כן יתקן.
משל לעשיר גדול שהציעו לו להשקיע בעסק גדול הון רב ואמרו לו שהוא עתיד להפסיד הרבה כסף במהלך השנים אבל לאחר שנים רבות של יגיעה הוא אמור לכסות את ההפסדים ולהחזיר את הכסף שהשקיע מבלי להרוויח דבר, האם מי שיש לו מעט שכל יסכים לעסקה כזאת, לטרוח להשקיע ולעמול רק שלבסוף יחזיר את ההשקעה!?
כל שכן להבדיל אין סוף הבדלות, השם יתברך שאין סוף לחכמתו ולגדולתו, לא יברא אין סוף עולמות רק בשביל האדם ויוריד את הנשמות לעולם הזה והם יקלקלו ויתקנו מבלי להוסיף ולהשיג דבר. אלא בוודאי שיש כאן תכלית גדולה ונעלמה, שרק יודע תעלומות יודע אותה, ובוודאי שלאחר הקלקול והתיקון יגיע האדם וכל העולמות התלויים בו למעלות רמות ונעלות יותר מבתחילה.
עכשיו לאחר שירדה והתרחקה הנשמה מאור פני מלך חיים וניתנה בגוף גשמי בעולם הזה, וזה האדם קלקל כמו שקלקל וירד לאן שירד, נוצרה אצל האדם תחושה של חיסרון וצימאון שאותו הוא צריך להשיג ולהשלים ע"י עבודה ומסירות נפש שלא היו קיימים אצלו קודם לכן. כי אם לא היה מתרחק, הרי שהיה יכול להתרגל להרגשת הקירבה ולא היה מעריך אותה, כמו כן לא היו אצלו כיסופים וגעגועים, אבל כעת לאחר שקלקל והתרחק כביכול מהשם יתברך וזכה לתקן ולהתקרב בשנית, כעת הוא מעריך את הרגשת הקירבה וע"י זה הוא זוכה לשמחה אמיתית.
רבי נתן מדגיש את העובדה הזאת בספריו וכותב שכל תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה היה רק בשביל הרצון והגעגועים. משל לבן מלך שהיה בארמון המלך שנים, כל זמן שהיה קרוב לאביו והיה רגיל במנעמי המלכות היה הכל מובן מאליו אצלו והוא הפסיק להעריך את כל מה שיש לו ואת המצב בו הוא נמצא, אבל יום אחד הוא גורש מהארמון וקלקל במעשיו וירד לאן שירד, אז החל להרגיש את החיסרון והסבל ואז גם התחיל גם להתגעגע באמת אל אביו.
נמצא שעצם הריחוק והקלקול יצרו אצל האדם את הרגשת החיסרון והצימאון ואת הגעגועים, לכן כאשר יזכה לתקן ולחזור ולחזות באור פני מלך חיים, הוא יזכה גם לדעת גבוהה יותר לאמונה ולאהבה עזה יותר להשם יתברך.
עוד קושיא הייתה על בריאת האדם שהקשו המלאכים, כי הרי ידוע שכל תכלית הבריאה וירידת הנשמות לזה העולם היה כדי שלא יאכלו 'נהמא דכיסופא' כלומר לחם ביזיון, כי לפני שנברא העולם הזה היו הנשמות מקבלות את כל העונג וההטבה האין סופיים של השם יתברך בחסד חינם, ללא שום יגיעה וטרחה מצידן, ואז התעורר בהם הרגשת הבושה כיוון שלא יכלו להחזיר במשהו לזה המיטיב להם. משל לעני שמקבל אין ספור טובות מעשיר ואין ביכולתו להחזיר במשהו או לשלם על כל אותן טובות ומתנות, בוודאי שירגיש בושה מהקבלה, כמו כן הנשמות עצמן הרגישו את הבושה והחיסרון כביכול. ומכיוון שהשם יתברך הוא תכלית הטוב והשלמות לא היה שייך שימצא חיסרון במעשיו, על כן ברא השם יתברך את זה העולם והוריד לכאן את הנשמות שיזכו בזכות מעשיהם לקבל את השכר המוכן להם, בזכות ולא בחסד חינם ואז גם לא יתביישו לקבל אותו.
זו הייתה הקושיה של מלאכי האמת, הרי האדם נברא כדי שיזכה ע"י מעשיו הטובים ולא יתבייש בקבלת השכר ואם הוא יקלקל ויחטא לפניך ואעפ"י כן תיתן לו שכר, הרי הבושה שלו תהיה גדולה יותר מאשר קודם שירד לעולם ואם כך מה הטעם לברוא את האדם ולתת בו נשמה אם לא יתוקן העניין של ה'נהמה דכיסופה'.
זה באמת מה ששאלו מלאכי האמת כמו שכותב רבי נתן בליקוטי הלכות, הלכות נדרים ד', על העניין הזה: "כי אלו המלאכים שהם בחינת דרי מעלה נדמה להם שהם כבר יודעים איזה ידיעה בגדולת השם יתברך ולפי ידיעתם את גדולת הבורא יתברך שהוא יתברך רם ונישא ונורא ונשגב מאוד, לא היו יכולים להבין כלל בריאת האדם, איך שייך שהשם יתברך יקבל נחת רוח מבן אדם גשמי כזה שהוא טיפה סרוחה, גוש עפר וכו'. ועל כן קטרגו עליו ואמרו "מה אנוש כי תזכרנו".
אבל השם יתברך לא השגיח עליהם והשיב להם "וכי לחינם נקראתי רחום וחנון", כי השם יתברך יודע את גדולת עצמו יתברך, כי אין מי שידע ממנו יתברך כי אם הוא לבדו. והשם יתברך בעוצם רוממותו יודע שדווקא זה עיקר תענוגיו ושעשועיו יתברך, שיברא את האדם בעולם העשייה הזה ויעבוד אותו בזה העולם דווקא, ואפילו אם יחטא וירגיז לפניו יתברך, אף על פי כן יודע כי יש צדיקים גבוהים כאלה שיודעים להמשיך גדולת רחמיו וחסדיו גם עליהם ואז יקבל יותר ויותר תענוגים ושעשועים. כי כל מה שעולה איזה נחת רוח לפניו יתברך ממדרגה נמוכה יותר כך יש לו שעשועים יותר ויותר כנ"ל ובשביל זה ברא את העולם".
נמצא שאף על פי שהקב"ה ידע שהאדם שהוא עתיד לברוא עתיד לקלקל ולחטוא, אף על פי כן היה כדאי לו לקב"ה לברוא את האדם ואת העולם כמו שנאמר "ותשלך אמת ארצה" ו"אמת מארץ תצמח", כלומר שהוא לא השגיח בקטרוג המלאכים שבאו עם האמת שלהם ואמר להם שאמת תצמח דווקא מהארץ, דווקא מתוך הגשמיות, השקר והקלקול, כי יש לי תכלית גבוהה ונעלמת יותר שאין אתם משיגים אותה.
כי השם יתברך נתאווה שתהיה לו דירה בתחתונים, כלומר דווקא בעולם השפל הזה, דווקא אצל איש הישראלי הנמצא בתכלית ההסתרה ומקלקל כמו שמקלקל ומתרחק כמו שמתרחק, אם יגלה את השם יתברך בתוך ההסתרה, אם יזכה לתקן את מעשיו ולעשות תשובה, דווקא על ידו יהיה נחת רוח להשם יתברך ושעשועים יותר משהו מקבל מכל העולמות העליונים ומכל המלאכים הקדושים, כי זה תכלית כל הבריאה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין שיעלה לפניו נחת רוח ושעשועים דווקא מהמקומות הנמוכים ביותר.
נוסיף עוד עניין חשוב לשאלה שפתחנו בה, מה היא אותה תכלית נעלמת שאותה רצה הקב"ה להשיג כביכול עד שהיה שווה לו לברוא את האדם אף על פי שידע שיקלקל ונתן לו גם אפשרות לשוב בתשובה? כי אם נאמר שהתשובה תגרום לאדם רק לתקן את החטא וזהו, אם כן מה העניין והטעם להקים בריאה נפלאה וגדולה כל כך עם האדם שהוא תכלית הבריאה, שיעברו כל כך הרבה שנים שבהם יקלקלו בני האדם ואחר כך יתקנו ולבסוף יחזירו את המצב לקדמותו כמו שהיה בתחילה.
אלא שחייב לומר שאחר הקלקול והתיקון, העולם כולו והאדם בפרט יגיעו למעלות עליונות וגדולות יותר ממה שבתחילה ועל כן היה כדאי להשם יתברך לברוא את העולם והאדם מלכתחילה.
כדי להבין זאת לעומק אנו צריכים להביא את דברי הזוהר הקדוש שאומר שהקב"ה ברא את העולם "בגין דישתמודעין ליה" כדי שיכירו אותו יתברך. כמובן שישנן עוד סיבות לבריאת העולם שחלקן ידועות לנו וחלקן לא, אבל עיקר העניין שלשמו ברא השם יתברך את כל העולמות כולם, הוא בשביל שיכירו אותו יתברך ויתגלה כבוד מלכותו ומידותיו יתברך, ועל מי יתגלו מידותיו יתברך, שהם החסד והרחמים הגדולים, אם לא על אלו שחטאו ונפלו ועברו על רצונו, דווקא עליהם יתגלו הרחמים הגדולים, דווקא עליהם תתגלה מידת הארך אפיים של השם יתברך שהוא מאריך להם אף, דווקא עליהם מתגלה החסד הגדול של הקב"ה, שאף על פי שבני אדם מורדים בו ועוברים על רצונו הוא מיטיב איתם, מרחם ומצפה להם. נמצא שדווקא ע"י אלו שקלקלו ופגמו ועברו על רצונו מתגלים הרחמים והחסד של האין סוף ברוך הוא.
אבל כמובן שאין זה העיקר, אלא העיקר שבסופו של דבר האדם יעשה גם תשובה, אבל תשובה כזאת שתביא אותו למעלה עליונה יותר מאשר היה בה בתחילה, מכיוון שכעת לאחר שירד וקלקל, כעת הוא מכיר טוב יותר את גדולת השם יתברך ועוצם רחמיו וחסדיו הגדולים, שהוא מרחם ומאריך אפו אף בעוצם שיפלותו, על כן התשובה וההכרה של האדם את השם יתברך, הם גדולים ונעלים יותר.
את העניין הזה אנחנו יכולים לראות במעמד הר סיני, כאשר ישראל חטאו בעגל, דווקא אז התגלו שלוש עשרה מידות של רחמים, 'השם השם, אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטא ונקה'. וזה נעשה ע"י משה רבינו, שהוא בחינת צדיק האמת שבכל דור ודור, שמגלה רחמים וחסדים גבוהים יותר בכל פעם, כפי ירידת הדור וקלקולם. על כן עיקר התיקון והעלייה הוא ע"י התקשרות לצדיקים הללו, שבוודאי כל מי שמתחבר אליהם והולך בדרכם ובעצותיהם יוכלו להעלותו ולתקנו ולהביאו אל תכליתו הנצחי.