וזה בחינת "והנחש היה ערום" שהפיל את האדם הראשון בחטא וע"י זה נגזר "בזעת אפך תאכל לחם" שהם בחינת כל היגיעות של כל העסקים בשביל הפרנסה. ועיקר זוהמת הנחש שנמשך מבחינת "והנחש היה ערום" הוא ע"י הרחמנות דס"א, שהס"א יונקת מהרחמנות וממשיכים הרחמנות לעצמם, היינו כי עיקר הרחמנות דס"א הוא להמשיך על האדם טרחות וטרדות העולם הזה להתייגע בעסקים ומלאכות בשביל הפרנסה.
והס"א וכל האנשים הכרוכים אחריה מסיתים את האדם ותולים הכל ברחמנות, כאילו יש להם רחמנות גדולה עליו. ואומרים לו מה אתה חושב הלא אתה צריך לחיות לפרנס את עצמך ואשתך ובניך ואתה צריך לרחם עליך ועליהם לבקש פרנסה וע"י זה מביאים אותו שיפרוק ממנו עול תורה וימשיך על עצמו עול דרך ארץ, שהם כלל כל הל"ט מלאכות והיגיעות בשביל הפרנסה ומאומה לא ישא בעמלו.
נמצא שעיקר הסתת הס"א לפרוק עול תורה ולעסוק ביגיעת העולם הזה הוא ע"י שהם יונקים מרחמנות דקדושה ומהפכים הרחמנות האמיתי לרחמנות שלהם, שבאמת אינו רחמנות כלל.
כי באמת עיקר הרחמנות הוא הרחמנות האמיתית, לרחם על האדם להביאו לתכלית הנצחית, כי בעולם הזה אין שום תכלית כלל, כי הוא צל עובר ומלא יגונות וכעס ומכאובות ואין שום אדם שיהיה לו עולם הזה, כמו שנאמר גם "כל ימיו כעס ומכאובות" וכתיב "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רוגז" וכמובן לכל בר דעת קצת גודל המרירות המר של עסקי העולם הזה, בפרט טרדת הממון והפרנסה.
על כן באמת בוודאי הרחמנות הנ"ל של המון העם, שהוא רחמנות הס"א אין זה רחמנות כלל, כי עיקר הרחמנות לדבר על לב שיעסוק רק בתורה, והשם יתברך בוודאי יפרנסו בסיבה קלה, כמו שנאמר "עשה תורתך קבע ומלאכתך ארעי".
נמצא שעיקר ל"ט מלאכות שהם בחינת זוהמת הנחש, נמשך מבחינת רחמנות דס"א, שהוא בחינת "והנחש היה ערום" שזה בחינת גלות מצרים שמיררו את חייהם בעבודה קשה, שזה בחינת מרירות שיעבוד עסקי הפרנסה ול"ט מלאכות. ולצאת מזה הוא ע"י הבעל כח שמתפלל תפילה בבחינת דין, כי הצדיקים גיבורי כח בעלי כח הנ"ל שיכולים להתפלל כנ"ל, הם מכניעים הס"א ומוציאים ממנה כל הדעת והרחמנות עד שזוכים ליציאת מצרים ואז נתבטלים כל הל"ט מלאכות שהם בחינת רחמנות דס"א.