סיפר רבי נחמן מברסלב :מעשה בעני אחד שהיה מתפרנס מכריית טיט. פעם אחת חפר העני בטיט, ומצא במקום שחפר אבן טובה ויקרה מאוד. הלך העני לאומן מומחה, כדי שיעריך את שוויה. אמר לו האומן כי האבן יקרה כל כך, עד שאין בכל המדינה מי שיוכל לשלם עבורה, ולכן עליו לנסוע ללונדון, עיר המלוכה, שבה יוכל למכור את המרגלית (אבן יקרה) שמצא.
אבל האיש היה עני, ולא היה לו כסף לנסוע ללונדון. והלך ומכר את כל אשר לו, וחיזר על פתחי הבתים וקיבץ נדבות עד שהיה בידו סכום מספיק לנסוע עד הים. כשהגיע אל הנמל רצה לעלות על ספינה, אך לא נשארו בידו מעות. מה עשה? הלך אל הקפיטן (רב החובל), והראה לו את המרגלית. מיד לקח אותו הקפיטן אל הספינה בכבוד גדול, ואמר לו: "בטוח אני שאתה אדם גדול." ונתן לו חדר מיוחד ומהודר כיאה לאדם גדול כמותו, וכל התענוגות הראויים לעשירים גדולים.
ובחדר היה חלון הפונה אל הים, והעני היה מתענג ומשמח את נפשו עם המרגלית, בעיקר בעת האוכל. היה מניח לפניו את המרגלית, כדי שעל ידי השמחה והתרחבות הלב ממנה יוכל לעכל את המאכלים ללא קושי. פעם אחת ישב העני לאכול, והמרגלית הייתה מונחת לפניו על השולחן כדי שישתעשע בה, והוא התנמנם ונרדם. בינתיים, בא המשרת ולקח את המפה עם הפירורים, ולא ידע על המרגלית המונחת שם, והשליך הכול אל הים.
כשהתעורר העני מן השינה והבין מה שאירע, היה לו צער גדול עד שכמעט יצא מדעתו. ומה יעשה? הלוא הקפיטן הוא גזלן, שיהרוג אותו עבור מחיר הנסיעה שלא שילם!
על כן, עשה העני את עצמו שמח, כאילו לא ידע דבר ולא אירע דבר.
נוהג היה הקפיטן לדבר עמו בכל יום כמה שעות, וגם ביום זה בא הקפיטן לפניו. עשה העני את עצמו שמח, עד שלא הכיר בו הקפיטן שום שינוי. ואמר לו הקפיטן: "הנה אני יודע שאתה אדם חכם, הגון וישר, ואני רוצה לקנות הרבה תבואה ולמכור אותה בלונדון, כדי שאוכל להרוויח כסף רב. אלא שאני חושש כי יאמרו שגנבתי אותה מאוצר המלך. על כן אבקש ממך כי הסחורה תהיה רשומה על שמך, ואני אשלם במיטב כספי."
הדבר היה טוב בעיני האיש העני, ועשו כן.
ומיד כשהגיעו אל לונדון מת הקפיטן, ונשארה כל הסחורה אצל העני, והיה שוויה כפל כפליים משוויה של המרגלית.
במעשה זה מתאר לנו רבינו על אבן טובה, שכל אחד מאיתנו מוצא לפעמים, אבן טובה מסמלת דבר נוצץ, מבריק, יפה שערכו רב. ישנם אנשים שהאבן הטובה שלהם מסמלת את ההצלחות, העושר, המעמד, הדברים היפים והנוצצים שהם הצליחו להשיג ולהגשים בחיים. האדם אינו מייקר את הדברים הפנימיים שיש לו, את הנקודות הטובות, וכו', הוא בעיקר מייקר את הדברים החיצוניים שיש לו. כמו כן גם במחוזות הקדושה האדם יכול להעריך ולייקר את ההצלחות החיצוניות שלו, כגון אם זכה להיות למדן או תלמיד חכם, אם זכה למעמד בעולם התורה, אם הכל הולך כסדר ואנשים מעריכים אותו ומכבדים אותו, זה גם סוג של אבן טובה שאנשים מוצאים או מגיעים אליה במהלך חייהם.
אבל באמת האדם הוא עני מרוד, כל מה שיש לו וכל מה שהוא זכה לו, אם הדבר הוא לא קניין פנימי, אמיתי ורוחני, אם זה לא מחובר להשם יתברך ואם האדם לא מבין שכל מה שיש לו או שזכה לו זה מרחמי השם יתברך עליו, אין לזה ערך אמיתי, כי מה יישאר לו לאדם מכל עמלו שעמל תחת השמש, רק קניינים אמיתיים ופנימיים לא דברים גשמיים והצלחות חיצוניות ומדומות.
על כן כשבא העני אל הסוחר ומראה לו את המרגלית, כלומר את ההצלחות וההישגים שהגיע אליהם, אומר לו הסוחר שכאן במדינה הזאת אי אפשר לאמוד את שוויה והוא צריך לנסוע ללונדון עיר המלוכה.
הסוחר הוא כמובן הבחינה של הצדיק, כי הצדיקים הם יודעים לסחור בדברים האמיתיים בעולם הזה, כמו שרבי נתן מבאר בליקוטי הלכות שמשה רבינו מגלה לנו מה הם הסחורות שנוכל לסחור בהם בזה העולם, כדי שנוכל להרוויח בהם הון עתק בעולם שממנו באנו, שהם כלל התורה והמצוות.
ובכן כאשר האדם מתקרב לצדיק, הוא מגלה שבאמת כאן בעולם הזה אי אפשר לאמוד את הדברים ואת שווים האמיתי, גם אין מי שיכול לשלם עליהם, לא תמיד מה שנראה נוצץ ויפה זה הדבר האמתי והיקר באמת, על כן הוא שולח אותו ללונדון עיר המלוכה.
לונדון עיר המלוכה רומזת למלכותו של השם יתברך, אצל בורא עולם השווי האמיתי של הדברים אינו נמדד כפי מה שהעולם מחשיב ומודד, אצל השם יתברך היוקר והחשיבות האמיתי נמצא בפנימיות הדברים, בכוונת הלב, במאמץ, ברצון, במילוי והגשמת היעוד והתכונות המיוחדות שיש בכל אחד מאיתנו, במציאת הנקודות הטובות שלנו שהם אבנים טובות ויקרות. השם יתברך נפח בכל יהודי חלק ממנו יתברך, חלק יחיד ומיוחד שאין באף אדם אחר, זו הנקודה היקרה, היהלום, שנמצא בכל אחד מאיתנו, כל ענייננו ותפקידנו בעולם למצוא את היהלום הזה, לצחצח אותו ואיתו להאיר את העולם.
אנו רואים בסיפור, שהעני רוצה לנסוע ללונדון ובשביל זה היה צריך למכור את כל מה שיש לו, כלומר אדם שרוצה לצאת למסע לגילוי הנקודה האמיתית והפנימית שלו, חייב קודם לכן להשתחרר מכל הקניינים החיצוניים שלו, שכביכול הם יצרו את האני שלו, כגון מעמד, הצלחות, חברה, הערכה מהזולת, ממון וכו'. רק כאשר האדם יהיה מוכן להשתחרר מאותם מעטפות חיצוניות שסובבות אותו, יוכל להגיע אל הפנימיות שלו ואל היהלום הנמצא בתוכו.
כמובן שאל המסע הוא יוצא באוניה עם רב חובל, הרב חובל הוא למעשה היצר הרע שמצטרף לנשמה בדרכה בעולם הזה. כל עוד האדם חושב שהוא מצליח בחיים ויש לו הכל והוא מבקש את קנייני העולם הזה, אז היצר הרע עוד יעזור לו ויהיה שמח לשרת אותו ולתת לו את כל תענוגות העולם, ככול אשר יחפוץ. כמו כן בקדושה, האדם יכול להצליח ולגדול ללא מניעות וקשיים כל עוד הוא לא נוגע בנקודות האמתיות והפנימיות. כפי שאנו רואים בסיפור שהרב חובל, מכיוון שחשב שהעני הוא עשיר גדול כיבד אותו כראוי נתן לו חדר ותענוגות והתחבר עימו.
באחד הימים ישב העני לאכול והשתעשע באבן היקרה ונרדם והמלצר לקח את המפה וזרק את הלכלוך למים עם האבן היקרה. לפעמים עובר על האדם מה שעובר ופתאום הוא מוצא את עצמו ללא ההצלחות, בנפילה או בירידה, ללא המעמד וההערכה מהסביבה, משמיים לוקחים לו את כל המעטפות החיצוניות, זורקים לו את האבן היקרה למים ואז הוא פוגש את עצמו וצריך לבחור כיצד לקבל את המציאות החדשה.
אנו רואים שהעני בסיפור לא נפל לייאוש ועצבות, כי הוא ידע שאם הרב חובל ידע שאין לו את האבן היקרה הרי הוא יזרוק אותו מהאונייה, על כן הוא המשיך להיות בשמחה כאילו כלום לא קרה.
כך גם מלמד אותנו רבינו, גם אם נפלת, גם אם אתה חושב שאתה לא מצליח, גם אם אף אחד לא מעריך אותך או שאתה מרגיש מרוחק, העיקר זה שתמשיך להיות בשמחה ותדע שהכל בהשגחה והכל לטובה, אחרי כל ירידה תבוא עלייה וכל ההתרחקות היא כולה התקרבות. היצר הרע לא רוצה את הנפילה הוא רוצה את העצבות והייאוש שלאחר הנפילה ואז הוא למעשה כבר גובר על האדם ומפיל אותו ברשתו.
בסוף הסיפור אנו רואים שבאמת האבן טובה נאבד מהעני, אבל מה שנשאר לו זה כל התבואות של הרב חובל ורבינו אומר שבאמת האבן הטובה לא הייתה שייכת לו, כי הראיה שזה לא נשאר אצלו, והתבואות כן היו שייכות לו כי זכה בהם לבסוף.
כפי שאמרנו, ההצלחות החיצוניות, ההישגים, הדברים הנוצצים לא תמיד יכולים להישאר לאדם וגם באמת לא תמיד הם שייכות לו, כי הכל זה מהשם יתברך, מה שנשאר לאדם זה התבואות, הגרגרים, הדברים הקטנים שלפעמים אנחנו לא מעריכים, נקודות טובות, רצונות, מאמצים, כל מחשבה טובה אפילו כחוט השערה, מהדברים הללו נאספים אוצרות גדולים, והם למעשה הדברים השייכים לנו באמת ויישארו שלנו כאוצר גדול לנצח.