אבל הכת שנפלו ביותר בטעות הנ"ל הייתה הכת של בעלי הממון, שהממון אצלם נהפך לעבודה זרה ממש, והם היו עושים להם אלוקות, שמי שהיה לו ממון הרבה היה נחשב בעיניהם כ'אלוק' ממש ומי שלא היה לו ממון, היה נחשב לחיה או עוף. והכל היה נמדד אצלם כפי הממון שיש לאדם. ולא היה ראוי להם ליישב כלל בין בני האדם שאינם עשירים כמותם וקבעו מושבם בהרים כדי להתרחק מאויר העולם, והיו עובדים לכוכבים ולמזלות וזה היה עיקר האמונה והאלוקות שלהם, ומדגיש רבינו בסיפור שמכל התאוות והמבוכות אפשר לצאת, אך מהתאווה הזאת של הממון כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה.
לעומתם הייתה גם את הכת של הבעל תפילה, שהיו יוצאים מחוץ לישוב והיו עוסקים בתפילות ותשבחות להשם יתברך, והיה הבעל תפילה מוציא אנשים מחוץ לישוב ומדריך אותם כל אחד כפי עניינו, והיו כמה מאנשי הבעל תפילה שהלכו אל מדינת הממון כדי לדבר ולשכנע אותם שיצאו מטעותם, אך זה היה נחשב אצל בעלי הממון הפך אמונתם והם אף רדפו את אנשי הבעל תפילה כדי שלא יבלבלו אותם מאמונתם.
כל הטעויות והמבוכות שנטעו בהם כל הכיתות שבסיפור, הם ממש הבחינה של מה שקורה בעולם אצל רוב בני האדם, שטועים ומחפשים לעצמם תכלית והולכים אחריה ומשקיעים עצמם בזה, מבלים את ימיהם ומשקיעים את כוחם ומרצם במרדף אחר התכלית שבחרו להם. במיוחד בעניין הממון, שאת זה אנו יכולים לראות בחוש, כיצד רוב בני העולם נמצאים בתאווה ובמרדף הזה, והכל נמדד ונחשב כפי הממון שיש לאדם.
באמת לממון יש כח גדול מאוד, כי בשורשו הוא נמשך ממקום גבוה מאוד כפי שאומר לנו רבינו ממקום שהנפשות נמשכים משם ועל כן כולם תאווים לממון. כמו כן עם הממון האדם יכול לספק את צרכיו ולהגשים את כל רצונותיו ובוודאי האדם חייב שיהיה לו ממון ופרנסה כדי שיוכל להתקיים בזה העולם. אך עיקר הטעות והמבוכה שיש לבני העולם הוא בזה, שהם הפכו את הממון מאמצעי לעיקר התכלית של חייהם, ומבלים את ימיהם ברדיפה אחר הממון, חושבים שעל ידו הם יזכו לאושר ולשמחה, לכל טוב בעולם הזה, והופכים אותו ממש לאלוקות, במקום לסמוך ולהישען על השם יתברך שיספק להם את כל צרכיהם, הם סומכים על הממון שבעזרתו יוכלו להגשים את כל מבוקשם וזה אנו רואים, שכל מי שיש לו יותר ממון הוא ביוקר ובחשיבות גדולה יותר בזה העולם וכולם נכספים להתקרב אליו ולהתדמות לו.