הכלל הוא שעיקר תיקון כל העולמות הוא ע"י שמקדימים עשייה לשמיעה שזה בחינת אמונה, דהיינו שמקדימים לעשות כל המצוות בשמחה גדולה ע"י אמונה לבד, אף על פי שאין מבינים בהם שום טעם. ואז ע"י עשיית המצוות בשמחה, זוכה לעלות מעלה מעלה, עד שזוכה להמשיך ברכת השכל ולתקן המסדר והמיישב שהוא בחינת כתר ואז זוכה ע"י הרדיפה והמעכב להשיג השגת הטי היכלין שע"י זה משיגים אלוקותו יתברך שהוא אור אין סוף.
ועיקר תיקון הדעת והמוחין הוא ע"י בחינה זאת, שהוא הכח המסדר והמיישב בחינת כתר כנ"ל, וכשזוכים לתקן המסדר והמיישב בקדושה כראוי ע"י שמקבלים הארת הכתר, אזי עיקר תיקון המוחין ע"י זה וזוכים להשיג אורות הצחצחות שעל ידם משיגים אותו יתברך.
אבל זה הכתר אי אפשר לתקן כי אם ע"י מעשה התחתונים דוקא, וכל זמן שאין האדם זוכה למעשים טובים בשמחה בתכלית השלמות כראוי, דהיינו לשבר את היצר הרע ולבטל כל המניעות והעיכובים מעבודת השם יתברך עד שיזכה לעבודה תמה כראוי, כל זמן שאינו זוכה לזה, עדיין לא זכה לתקן את בחינת הכתר שהוא הכח המסדר והמיישב הנ"ל, וכל זמן שאינו מתקן את הכח המסדר הזה, אינו רשאי לכנוס לשום השגה ולא לשום חקירה בידיעתו יתברך, כי עליו נאמר "וכל זר לא יאכל קודש".
על כן צריך לסמוך על האמונה לבד, לילך בעקבות הצדיקים האמתיים בעקבות אבותינו הקדושים, שהם זכו לזה ע"י מעשיהם הטובים. ואנו מחויבים לילך בדרכיהם באמונה לבד בלי שום חקירה כלל. ומי שמקדים ח"ו חכמתו ליראת חטאו וחכמתו מרובה ממעשיו, מכל שכן וכל שכן כשאין לו מעשים טובים ויראת חטא כלל ח"ו ורוצה להתחכם בחכמת ידיעת אלוקותו יתברך ודרכיו הנפלאים, הוא מקלקל ופוגם הרבה וראוי לו שלא בא לעולם, כי בוודאי יפול באין סומך בכפירות ואפיקורסות גדול ויעקור עצמו משני עולמות ועליו נאמר "חכמתך ודעתך היא שובבתך" כי מאחר שלא זכה למעשים טובים ולא תיקן עדיין המסדר והמיישב, על כן אין לו שום כלי לקבל את הדעת דקדושה.
וזה בחינת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע, שעל ידי זה נגזר עליו מיתה לדורות ונמשך עצבות ח"ו שהוא 'סטרא דמותא' בחינת "בעצבון תאכלנה". כי האדם הראשון היתה השגתו עצומה מאוד מאוד כמובא בדברי רז"ל, עד שכל המלאכים היו מקנאים בו, אבל כל השגתו היתה עדיין בבחינת 'אתערותא דלתתא' כמובא בספרים.
על כן עדיין היה צריך תיקון האדם עם כל העולמות התלויים בו, שכל העולמות היו תלויים ועומדים אז, עד שיתפלל תפילתו וימתין בזיווגו עד שבת ולא יעבור על חטא עץ הדעת, שאז היה זוכה לתקן כל העולמות והיה הכל מתוקן אז כמו שיהיה לעתיד.
ולכאורה הדבר תמוה, איזה תיקון היו צריכים העולמות, מאחר שעדיין לא היה שום חטא ופגם כלל וגם מה עניין עץ הדעת טוב ורע. אך כל עיקר התיקון שהיו צריכים האדם והעולמות אז, הכל היה מחמת שכל העולמות נבראו בלי 'אתערותא דלתתא' וע"י זה נגע איזה פגם דק מן הדק בבחינת כתר, ומשם נמשך ונשתלשל בחינת שבירת כלים. כי הכתר שהוא בחינת המסדר והמיישב אינו נתקן בשלמות, כי אם כשמשברים את היצר הרע והמניעות, שאז מהפכים את היצר הרע והמניעות לבחינת טוב נפלא.
ומחמת שהאדם הראשון נברא בלי 'אתערותא דלתתא' וכן היתה כל השגתו כנ"ל, על כן עדיין לא היתה לו שלמות, ועיקר שלמותו היה נגמר אם היה עומד בניסיון של אכילת עץ הדעת טוב ורע. ועיקר איסור עץ הדעת טוב ורע הוא בבחינה זאת, שאסר עליו השם יתברך שלא יאכל אכילה כזאת, שעל ידה יכנוס מוחו לדעת ולחקור בחינת טוב ורע, מהיכן נמשך הטוב והרע, היינו בחינת חקירות וידיעות בדרכי הנהגתו יתברך, שאסר עליו לכנוס בזה מאחר שלא זכה עדיין לתקן את הכתר ע"י מעשיו הטובים, ואם היה זוכה לעמוד בניסיון זה והיה מתפלל תפילתו, היה זוכה לתקן את בחינת הכתר ואז היתה מתבטלת אחיזת עץ הדעת לגמרי.
וזה החילוק שבין ישראל לעכו"ם, כי בישראל נאמר "כי אתם המעט מכל העמים" שאתם ממעיטים עצמיכם כשאני משפיע עליכם טובה, כשהשם יתברך מאיר עליהם הארת התנוצצות אלוקותו יתברך, אינם רודפים לחקור אחר חקירות וידיעות וחכמות, רק הם מתחזקים באמונה ורודפים אחריו מיד בבחינת "משכני אחריך נרוצה" שתיכף כשהשם יתברך מתחיל למשכם אליו, אזי תיכף הם רצים אחריו.
ותיכף כשישראל מתחילים לרדוף אחריו יתברך, אזי השם יתברך עושה עצמו כמו מי שבורח ומסתיר ומעלים עצמו בבחינת "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר וכו'" ואחר כך צריכים להתחיל בהדרגה כסדר לרדוף אחריו ולבקשו ולעבדו בעבודות ובמעשים טובים בשמחה, עד שנזכה למצאו בהתגלות נפלאה יותר ויותר.
כי ע"י המעשים הטובים בשמחה, זוכים לתקן המסדר והמיישב, ואזי זוכים למה שזוכים. וזה בחינת "כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע" שהקדימו נעשה לנשמע, ולכאורה אי אפשר להבין הדבר כלל, איך אפשר לעשות קודם שישמעו. האמת שהתורה שיבחה אותם על זה, שמגודל תשוקתם להשם יתברך הקדימו נעשה לנשמע, כמבואר בדברי רז"ל גודל שבח ישראל בזה. אבל אף על פי כן קשה הדבר מאוד, איך יצויר עניין זה ואיך עולה על הדעת לעשות קודם שנשמע.
אך באמת בתורה מבואר עניין זה היטב, כי מבואר בפסוק שתשובתם היתה כך "כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע" נמצא שאמרו שמה שידבר השם יעשו וכו', נמצא שהם באמת עושים אחר שישמעו דברי השם. אך לפי זה קשה, אם כן מה מעלתם שהקדימו נעשה לנשמע הלא כבר הקדימו לומר שיעשו מה שידבר השם כנ"ל.
אך באמת העניין מבואר היטב על פי הנ"ל, כי זה עיקר מעלת קדושת ישראל שאמרו שהם אינם רוצים לחקור שום חקירה בטעמי המצוות ובדרכי השגתו והנהגותיו יתברך, רק כל אשר ידבר השם נעשה מיד תיכף בלי שום שאלה וחקירה כלל, ואחר כך נשמע. כי נשמע זה לשון הבנה בלב, כמבואר בפירוש רש"י ובדברי רז"ל בכמה מקומות, היינו שישראל אמרו, שכל אשר ידבר השם יעשו מיד כפי אשר יצא מפי משה רבינו בלי שום חקירה ושאלה אחר שום טעם כלל, ואחר כך ע"י זה "ונשמע".
כי ע"י עשיית המצוות באמת ובתמימות בשמחה, זוכים אחר כך להשיג מה שמשיגים ע"י שזוכים לתקן כח המסדר והמיישב שהיא בחינת כתר כנ"ל, ששם מקור השמחה כידוע וזה גודל מעלת ישראל, ועל כן באמת זכו ישראל לשני כתרים שהם בחינת שמחה, כמו שאמרו רז"ל "שבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו מלאכים ונתנו שני כתרים בראש כל אחד וכו'" כי אלו ההשגות ועדיים שזכו על ידי "נעשה ונשמע" הם בחינת כתרים בחינת שמחה כמו שנאמר "ושמחת עולם על ראשם".