בחינת "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" ומבואר בדברי רבותינו ז"ל שאותן י"ז שנה היו עיקר ימי חייו, שחי בשמחה ונחת כמו שכתוב שם בזוהר הקדוש. ולכאורה תמוה הדבר, שכשהיה יושב בארץ ישראל לא ישב בשלוה, ובארץ מצרים שהיא מקום טמא שאז התחילה גלות מצרים שמיררו את חייהם, שם דוקא ישב בשלוה.
אך כל זה הוא עניין "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" שעיקר שלמות השמחה בו יתברך, שזה עיקר החיות, הוא כשמתגברים לחטוף את היגון ואנחה ולהופכו לשמחה, שזה עיקר הבירור מהיכלי התמורות שהוא ע"י שמחה והעיקר ע"י שמהפכים ומחליפים היגון והאנחה לשמחה.
וכלל הדבר, כי כל עבודת האבות היה לגלות ולהודיע אלוקותו בעולם, שרק בשביל זה בא האדם לעולם וזה כל השמחה והחיות. כי זה ידוע לכל שהעולם הזה מלא כעס ומכאובות ויגון ואנחה וסופו למות וימי חיינו הבל וכו' אין שום שמחה וחיות בעולם כי אם ע"י התנוצצות האמת והאמונה, כי האמת היא 'סמא דחיי' כמו שאמרו רבותינו ז"ל.
ועיקר האמת הוא השם יתברך בחינת "ואמת השם לעולם" שהוא להאמין באמיתת מציאותו יתברך ולחתור ולהתייגע כל ימיו להתקרב ולהתדבק בו יתברך בחינת "ובו תדבק" שזה כל החיות כמו שכתוב "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את השם אלוקיך ולדבקה בו כי הוא חייך וכו'" אבל זה הדבקות בשלמות אי אפשר לזכות כי אם כשמשברים כל תאוות הגוף לגמרי כמו אבות העולם, עד שזכו להמשיך האמונה הקדושה על עצמם בכל פעם עד שבאו לשמחה גדולה ע"י זה, וע"י זה בררו בכל פעם מהיכלי התמורות עד שעלו בכל פעם בכל העליות וזכו להשגת האור האין סוף בבחינת 'מטי ולא מטי', כל אחד כפי עבודתו.
אבל אף על פי שהאבות וגדולי הצדיקים שברו הגוף לגמרי עד שזכו למה שזכו, לעיקר שלמות השמחה הזאת בו יתברך בחינת "שמחו צדיקים בהשם" וכתיב "וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה" וכן הרבה, אבל כל יגיעתם היה לתקן כל העולם, להמשיך השמחה והחיות הקדושה הזאת בלב כל אחד ואחד מזרע בית ישראל, שאפילו מי שלא שיבר תאוות גופו לגמרי, יזכה גם כן להתקרב אליו יתברך ע"י שמירת התורה והמצוות, ואפילו מי שפגם כמו שפגם, בכל עת שחפץ וחותר להתקרב להשם יתברך, יוכל לשמח ולהחיות נפשו בגודל כוחם של הצדיקים, ע"י שיאמין שכל נקודה ונקודה טובה שזוכה ע"י כל מצוה ומצוה שעושה אין ערוך לזה, ואפילו נקודות טובות של עשיית המצוות של פושעי ישראל עולים על כל תענוגות של הבל ועל כל מיני עשירות של כל העולם כולו, וצריך שישמחו את נפשם ביותר, על שהם גם הם זוכים לטוב אמיתי ונצחי כזה לעסוק בעשיית המצוות, שע"י זה מתדבקים בו יתברך שהוא חי החיים מקור השמחה של כל השמחות.
וזה בחינת כל הגלויות שעוברים על ישראל שעיקרם הוא גלות הנפש שהיא רחוקה מאביה שבשמים שעיקר הגלות הוא העצבות כנ"ל. כי מחמת חטא אדם הראשון והקלקולים של כל אחד ואחד בכל דור ודור, על כן בהכרח להיות בגלות, עד שבכח הצדיקים הגדולים יבררו ע"י זה דוקא מהיכלי התמורות, ועיקר הבירור ע"י השמחה בבחינה הנ"ל, ע"י שיהפכו היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, שזה בחינת מכירת יוסף למצרים שע"י זה דוקא היו יכולים להתקיים במצרים כמו שכתוב "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" כי יוסף הוא בחינת הנ"ל, עד שהוכרח גם יעקב אבינו ובניו הקדושים שהם כלל קדושת ישראל שירדו כולם למצרים.
ושם דוקא חי יעקב בשמחה ושלוה, כי אז השיג בשלמות שגמר הגאולה האחרונה יהיה ע"י זה דוקא, ע"י שיורדים הצדיקים לעמקי היכלי התמורות, שהם בחינת מצרים וכל הגלויות שנקראים על שם מצרים, ומבררים הקדושה משם דוקא, והכל בחינת הנ"ל ע"י שבכוחם הגדול מהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזה עיקר בחינת הבירור מהיכלי התמורות.
כי היכלי התמורות רוצים בהיפך, להמיר ולהחליף הכל ח"ו, עד שאי אפשר לבאר ולספר סברותיהם המהופכות מן האמת, כי אין קץ לדברי רוח ולא יוכל הפה לדבר ולא תמלא אוזן משמוע, אבל נקודת האמת של גדולי הצדיקים האמתיים עולה על הכל והם ממירים ומחליפים לטובה עד שמהפכים היגון ואנחה לשמחה כנ"ל.
ובשביל זה הקדים השם יתברך שירדו יעקב ובניו הצדיקים בעצמם מצרימה, כי ע"י קדושתם העצומה גילו אלוקותו בעולם, שזה עיקר השמחה והחיות כנ"ל, ע"י זה היה להם כח לסבול מרירות הגלות ולבלי להשתקע שם, כי עיקר מרירות הגלות הוא העצבות כנ"ל וכל מה שמכבידים הגלות מתגברת העצבות יותר ולהיפך ואם כן מאין יבוא עזרינו.
אך כל הקיום והתקווה הוא ע"י בחינת יוסף הצדיק שהוא בחינת "איש אשר רוח בו" שיודע בכל פעם לנשב על לב בני ישראל ולנפח העפרוריות שהיא בחינת העצבות מליבם ולהלהיב ליבם להשם יתברך בהדרגה ובמידה וכו', כי הוא יודע להפוך כל היגון ואנחה לששון ושמחה כנ"ל.
כי השם יתברך הקדים רפואה למכה, לשלוח מקודם את יוסף למצרים ונמכר לעבד, שזה בחינת מרירות העצבות שהוא בחינת עבדות, ועמד בניסיון והתחזק שם בשמחה, כמו שכתוב "ויהי יוסף איש מצליח" שהיה מפזז ומכרכר. כי במרירות הגלות כשמתגברת העצבות ביותר, זה עיקר העצה לעשות 'מילי דשטותא' כדי לשמח את נפשו במרירות כזאת, וכמו שכתוב בדוד שהיה משנה טעמו לפני אבימלך שהיה שם בסכנה גדולה ועל כן עשה שם מעשה שטות.
וזה "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וכו'" כי עיקר מרירות הגלות הוא בחינת עבדות והתגברות העצבות, שהוא בחינת טיט היון שעל זה צעק דוד המלך "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וכו' הצילני מטיט ואל אטבע" וכו'".
כי זה עיקר הגלות, שמבלבלים השמחה בו יתברך, שהוא בחינת האמונה הקדושה ע"י הקושיות והבלבולים, ועל כן עיקר התיקון הוא ללבן ולברר עצות אמיתיות לעבודת הבורא יתברך, לצאת מזוהמת העולם השפל הזה ולהתקרב אליו יתברך, כי "לא המדרש העיקר אלא המעשה" ובשביל זה העיקר הוא ההתקרבות לתלמידי חכמים ולצדיקים אמתיים, כדי שהם יורו לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה בכל עת באופן שיזכה כל אחד לצאת ממה שצריך ולהתקרב ולשוב להשם יתברך.